מבקשת עצות
כבר זמן מה אני ניצבת בפני בעיה שאינני יודעת איך לפתור. אשמח לשמוע את עצותיכם. מבקשת להימנע מהתלהמות וגזענות.
את סוגיית ה(אי) קשר שלי ליהדות התחלתי עוד בחטיבה. זה היה בזמן שניסיתי להיות אתאיסטית, ניסיון כושל, שכן יכולתי לשקר לעצמי מוגבלת מאוד. קראתי אז באתר חופש. האתר הוא אתר של יהודים. יהודים חילוניים, אבל יהודים. יהדותם חשובה וברורה להם. יש יוצאי דופן, אולם ההבדל ברור. הגישה שלהם ליהדות מצאה חן בעיני, ולמרות זאת, לא מצאתי את מקומי ביניהם.
עברו שנים. אני משרתת בצבא הגנה לישאל. אני אוהבת את הארץ הזאת. אבל אני רוצה הביתה! אני שומעת שירי עם סלאביים, חולמת על מראות נוף של יערות מושלגים, קוראת אתרים של הדת הסלאבית, מתפללת לאלים הסלאביים. הבגדים הסלאביים יפים בעיני, השפה הרוסית יפה בעיני, החגים הסלאבייפ יפים בעיניי.
אני רוצה הביתה! הבית אותו הוריי עזבו בילדותי, הבית עליו אני שייכת, לארץ בה חיי עמי.
אני אוהבת את האדמה ואת האנשים. אני משרתת בצבא, ולא משתמטת, כדי לתת את חלקי לזה שאנחנו חיים פה, ולא ערבים. אבל למרות הכל, קשה לי לדמייןם שאמשיך לחיות כאן.
מצד אחד, אפשר להגיד שזה לא אמיתי. שהכמיהה לארץ אבותיי היא מדומיינת, נטולת משמעות. שהחיבור הרגשי מתבסס על דמיון, על שירים וסיפורים, שלא הייתי שם.
אבל אם זה כך, למה באוזני מתנגן השיר "מולדתי סיביר, רחבה וגדולה", ולא "אין לי ארץ אחרת"?
וכל התרבויות יפות בעיני, ואני יכולה למצוא את היופי במנהגים של שבטים רבים. אני נהנית לקרוא על מנהגים שונים ועמים שונים. אבל כשאני קוראת על תרבות אינדיאנית, או אפילו נורדית, אני לא מרגישה שזו התרבות שלי, תרבות אבותיי.
יכול להיות שלו הייתי מניחה שאבותיי היו ויקנגים, למשל, הייתה דעתי שונה. הייתי מתאהבת באותה מידה בתרבותם, שהאמנתי שהיא תרבותי.
אבל כשאני מדמיינת את זקנתי, אני מדמיינת אותה בבקתה קטנה ביער. והיער הזה לא נמצא בישראל.
כבר זמן מה אני ניצבת בפני בעיה שאינני יודעת איך לפתור. אשמח לשמוע את עצותיכם. מבקשת להימנע מהתלהמות וגזענות.
את סוגיית ה(אי) קשר שלי ליהדות התחלתי עוד בחטיבה. זה היה בזמן שניסיתי להיות אתאיסטית, ניסיון כושל, שכן יכולתי לשקר לעצמי מוגבלת מאוד. קראתי אז באתר חופש. האתר הוא אתר של יהודים. יהודים חילוניים, אבל יהודים. יהדותם חשובה וברורה להם. יש יוצאי דופן, אולם ההבדל ברור. הגישה שלהם ליהדות מצאה חן בעיני, ולמרות זאת, לא מצאתי את מקומי ביניהם.
עברו שנים. אני משרתת בצבא הגנה לישאל. אני אוהבת את הארץ הזאת. אבל אני רוצה הביתה! אני שומעת שירי עם סלאביים, חולמת על מראות נוף של יערות מושלגים, קוראת אתרים של הדת הסלאבית, מתפללת לאלים הסלאביים. הבגדים הסלאביים יפים בעיני, השפה הרוסית יפה בעיני, החגים הסלאבייפ יפים בעיניי.
אני רוצה הביתה! הבית אותו הוריי עזבו בילדותי, הבית עליו אני שייכת, לארץ בה חיי עמי.
אני אוהבת את האדמה ואת האנשים. אני משרתת בצבא, ולא משתמטת, כדי לתת את חלקי לזה שאנחנו חיים פה, ולא ערבים. אבל למרות הכל, קשה לי לדמייןם שאמשיך לחיות כאן.
מצד אחד, אפשר להגיד שזה לא אמיתי. שהכמיהה לארץ אבותיי היא מדומיינת, נטולת משמעות. שהחיבור הרגשי מתבסס על דמיון, על שירים וסיפורים, שלא הייתי שם.
אבל אם זה כך, למה באוזני מתנגן השיר "מולדתי סיביר, רחבה וגדולה", ולא "אין לי ארץ אחרת"?
וכל התרבויות יפות בעיני, ואני יכולה למצוא את היופי במנהגים של שבטים רבים. אני נהנית לקרוא על מנהגים שונים ועמים שונים. אבל כשאני קוראת על תרבות אינדיאנית, או אפילו נורדית, אני לא מרגישה שזו התרבות שלי, תרבות אבותיי.
יכול להיות שלו הייתי מניחה שאבותיי היו ויקנגים, למשל, הייתה דעתי שונה. הייתי מתאהבת באותה מידה בתרבותם, שהאמנתי שהיא תרבותי.
אבל כשאני מדמיינת את זקנתי, אני מדמיינת אותה בבקתה קטנה ביער. והיער הזה לא נמצא בישראל.
