מבקשת עצה ממכן

[purediving]

מבקשת עצה ממכן

בתי בת 3.5, לעיתים נתקפת בחוסר רצון לעשות משהו שאנו ההורים מבקשים ממנה . זה יכול להיות אי רצון להיכנס להתקלח או אי רצון לסדר את הצעצועים או לחילופין להיכנס הביתה. בדר"כ אנחנו מאוד סובלנים ומשתדלים להתחשב גם ברצונותיה, לעיתים אנו מתעקשים איתה ולעיתים מכבדים את הרצון שלה לסיים לראות קלטת וידאו, או את בניית הפאזל(למשל). אנו מוצאים עצמו לעיתים חסרי אונים אל מול ההתנגדות שלה להיכנס להתקלח למשל, או להיכנס הביתה, היא בועטת ובוכה ממש מתנגדת. מה עושים במקרה כזה שכל הכלים נגמרו? (דיבור, שיכנוע, דחיה של כמה דקות וכו') אנו מרגישים כי אין לנו דרך אחרת אלא להתנהג בכח. וזה די מתסכל אותנו (וגם אותה). האם יש דרך להגיע איתם גם במצבים כאלה לפשרה או שלעיתים אין דרך פרט לכח (ובכח מתכוונת לא למכות, חלילה)

 

[לאה_מ]

אני לא חושבת שאין דרך פרט לכח.

בואי נאמר כך - נניח שאני ובן זוגי הולכים לחברים - הוא מאד נהנה ואני לא. בשלב מסויים אני מבקשת שנלך הביתה, אבל הוא רוצה להשאר. האם יעלה בדעתי לקחת אותו בכח? ודאי שלא. האם הסיבה היחידה שזה לא יעלה בדעתי היא משום שפיזית אני כנראה לא אהיה מסוגלת לבצע את המשימה הזו? לא. אני לא רואה הפעלת כח כאופציה מבחינתי, הגם שהאופציה הזו אפשרית מבחינה פיזית. גם לא כל דבר חייב להיות בפשרה. פשרה פירושה שהצדדים מוצאים דרך שמוסכמת על שניהם. לא תמיד זה קורה לי עם הילדים - לפעמים אני מצליחה ולפעמים לא. לפעמים אני עושה מה שהילדים ביקשו, למרות שזה לא מוצא חן בעיני, ולפעמים הילדים עושים מה שאני ביקשתי למרות שזה לא מוצא חן בעיניהם. כי לא מצאנו פשרה שמקובלת על כולנו, ובסוף נותרנו עם אחד הקצוות. אבל כאשר התחשבות, הבנה וכבוד הדדי הם דרך חיים, אני מוצאת שיש מעט מאד פעמים שהדברים מגיעים לידי עימות (ובדוגמא שנתתי בתחילת הדברים - אולי בן זוגי יקפיץ אותי הביתה ויחזור לחברים (פשרה), אולי נחליט להשאר עוד קצת ולעזוב בכל זאת לפני הזמן (פשרה), אולי אני אוותר ואשאר שם עד הסוף למרות שלא ממש בא לי, אולי הוא יוותר ויעזוב קודם למרות שלא ממש בא לו - יכול להיות שאחד מאיתנו או אפילו שנינו נהיה מאוכזבים מהפתרון שמצאנו, אבל בכל מקרה שימוש בכח לא יעלה על הפרק, אפילו לא כאופציה).

 

[רוני של יובל ומאיה]

אבל לאה, זה לא תמיד עובד ככה...

אתן למשל את יובל כדוגמה - ליובל קשה מאוד להפרד. כל פעילות שאנחנו עושים או אנשים שפוגשים, היא מתקשה לסיים או להפרד בסוף היום או כשנגמרת הפגישה. מה בדיוק אני יכולה לעשות? לתת לה להמשיך ולשחק במשחקיה עד מחר? או שמא נשאר לישון אצל החברים משום שהיא איננה מוכנה ללכת הביתה? גם כשאני אוספת אותה מהגן לוקח לי חצי שעה לשכנע אותה ללכת הביתה (היא רוצה להשאר בגן ולשחק

) ובסוף הדבר היחיד שעובד הוא שאני אומרת שאני הולכת הביתה והיא מוזמנת להשאר... אז היא באה. אין פשרה מבחינתה, כי היא עוד קטנה. היא לא מבינה את המושג הזה. היא לא מבינה "עוד קצת" או "אחרון ודי" למרות שהיא מבקשת כל הזמן את שני אלה. אבל אחרי ה"אחרון ודי" היא מבקשת עוד אחרון ודי ועוד ועוד... כנ"ל לגבי אמבטיה - כל ערב אותו הסיפור, היא לא רוצה להכנס, אבל אחרי שמכניסים אותה היא לא רוצה לצאת... תמיד תמיד אני משתדלת לשכנע אותה לעשות את זה לבד, ושאני או גבי לא נצטרך להכניס אותה או להוציא אותה למרות רצונה. לפעמים זה עובד אם השידול מוצלח במיוחד ויש לה מצברוח, ולפעמים לא. אני מסכימה איתך שיש להשתדל ולהמנע משימוש בכח שלנו, אבל לא תמיד יש ברירה. לגבי הדוגמה עם הבעל - חשבי למשל, שאם בעלך היה רץ לכביש בין גלגלי מכונית ולא נזהר, לא היית משתמשת בכל הכוח שברשותך בכדי למנוע את זה ממנו? כמו שלא היית קוראת לילד בן שנתיים שיואיל להתפשר איתך ולבוא, ולהתחיל להסביר את הסכנות בזמן אמת. יש מצבים שאין תמיד ברירה, גם אם משתדלים מאוד. לפחות אצלי...

 

[לאה_מ]

אני לא מדברת על סכנת חיים

(ובאמת קושי להפרד מחברים זה לא סכנת חיים, להבדיל מריצה לכביש, ששם אני מסכימה איתך). אני חושבת שכל אחד מאיתנו לומד עם הזמן את הילדים שלו ואיזה דברים עובדים איתם. אני, למשל, גיליתי שמאד עוזר כשאני מטרימה את הילדים, ואפילו כשהם יודעים ממש מראש את סדר הדברים. למשל, אני יכולה מראש לומר להם - היום נלך לבקר את דני, נלך איתו לגן השעשועים, אחר כך נחזור לבית של דני ונאכל כולנו יחד ארוחת ערב, ואז ניסע הביתה. אני אזכיר שוב כשחוזרים לבית של דני, שאחרי ארוחת ערב אנחנו נוסעים, ולקראת סיום הארוחה אזכיר שוב שאחרי האוכל נתלבש וניסע. עם הילדים שלי זה מאד עוזר. לא תמיד אני זוכרת לעשות את זה, אבל אז אני צריכה לקחת עוד זמן שיאפשר לי להטרים אותם (בסוף המשחק הזה ניסע הביתה). אפשר לסכם לפי חושך/אור או כשידלקו הפנסים בגינה... כל דבר שיתן להם תחושה של זמן.

 

[רוני של יובל ומאיה]

זה רעיון יפה, אם כי...

אצלנו לא סביר שהיה עובד. זה כאמור על משקל ה"פעם אחרונה ודי" שנמשכת, אבוי לי, הרבה יותר מפעם אחת

או שהיא לא מבינה, או שהיא עושה את עצמה וממשיכה לנסות ולבחון את תגובותינו. אמירה כגון "בסוף המשחק ניסע הביתה" גוררת אחריה בד"כ יבבות, ולאחר מכן בכי נוראי ולעתים גם צרחות היסטריה קלות... אני מאמינה שעם הגיל זה יעבור

. בינתיים, אין מנוס מלקחת אותה על הידיים לאוטו (כאן השימוש בכוח) גם אם איננה רוצה ללכת. אני אנסה איתה את שיטת ההטרמה, לכי דעי, אולי יעבוד?

 

[nonana]

לאה ../images/Emo45.gif ועוד משהו

אם הילדה הולכת איתך לחברים את יכולה להגיד לה שאין הרבה זמן ונשאר לה לשחק קצת והיא יכולה לבחור או במה שהיא משחקת או בצעצוע אחר. אני מקציבה זמנים אפילו שאין הם מבינים אותם כלומר- עוד חמש דקות הולכים אתם יכולים לשחק בבובות או לבחור משחק אחר (אח"כ הם באים אלי ושואלים אותי אם עברו חמש דקות). ולאה- גם אני מתנהגת כך איתם כשאנחנו נוסעים והם יודעים איך להתנהג בהתאם. כל פעם שהם נוסעים עם בנזוגי למשחקי מכבי אני אומרת להם מראש להתנהג בהתאם ולא להפריע לאבא, משום שזו העבודה שלו. והיה פעם שהם הלכו איתו לראות אימון שלהם, והם דיי השתוללו שממש הפריעו באולם- האמת לא דיברתי איתם על זה לפני כן למרות שהם כבר משננים את הכללים (גיורא לא ידע היכן לקבור את עצמו- הוא מבקש מילדי של בית הספר לכדורסל להתנהג בהתאם והילדים שלו אבויי

). יום למחרת למשחק גיורא לא לקח אותם. יום שבת יש עוד אימון ואנחנו נראה איך יזרמו הדברים.

 

[purediving]

תודה על התשובות אך

עדיין לא מצאתי משהו פרקטי שלא השתמשתי בו. ניסיתי הכל.... אני אתן דוגמא מאתמול: לפני הכניסה למקלחת, בתי משחקת במשחק. אני אומרת לה שכשתסיים לשחק באותו משחק אנחנו ניכנסות להתקלח. בסדר אימא, היא עונה עוברת רבע שעה, אני מזכירה לה שאנחנו צריכות להיכנס להתקלח, עכשיו היא כבר לא רוצה. נותנת לה אפשרות, לסיים את הרכבת הלגו, ואוספים משחקים ביחד. מגיעים למקלחת. אני רוצה להפשיט אותה, היא לא נותנת. רוצה לצאת מהמקלחת. אולי נשיר שיר, אני מציעה. היא בשלה...מתחילה להתנגד...לא רוצה. אולי נתקלח ביחד? לא רוצה. בשלב הזה היא כבר חצי ערומה. אני מציעה לה לפשוט את הבגדים לבד, היא לא רוצה. אני מרגישה שאין לי ברירה אלא להפשיט את בגדיה בניגוד לרצונה. היא בוכה ובועטת. בשלב הזה, עוזבת אותה. אומרת לה שכשתרצה להתקלח שתקרא לי...לא מוכנה להיאבק בה כך. היא נשארת חצי ערומה, בוכיה. הלב נקרע לי. חוזרת מחבקת אותה. עכשיו כבר מאפשרת להפשיט אותה. מתקלחים. וזו היתה רק דוגמא אחת, לעיתים כל בקשה הופכת למאבק כוחות שכזה... שאלתי היא: למה כך? למה להיאבק כל כך הרבה לפני? איך אפשר להפוך דברים לנעימים יותר?

 

[לאה_מ]

אולי תנסי היום דבר כזה -

אחרי הצהרים, כשתבלו יחד בכיף, תגידי לה "את זוכרת שאתמול היה לנו ויכוח בעניין האמבטיה? זה היה לי מאד לא נעים, עשה אותי מאד עצובה, וראיתי שגם את היית עצובה והרגשת לא נעים. אולי נחשוב יחד על רעיון איך היום נוכל לעשות אמבטיה בכיף?". תני לה להציע רעיונות, ותראי איך זה עובד! וכמובן, אל תשכחי לעדכן אותנו

 

[יסמין@]

יש לי שאלה: ומבחינתך אין אופציה

שהילדה תדלג על מקלחת אחת או שתיים? זה כל כך יהיה נורא? לא רוצה להתקלח - אז לא צריך! זה באמת לא עניין של חיים ומוות. כלומר, לדעתי צריך להבדיל בין הדברים המאוד מאוד מאוד מאוד חיוניים לחיים ולבריאות או להיפך - המסכנים אותם, לבין כל השאר. וכך, לדוגמה, מצד אחד ממגנים את הבית ומצד שני שיננתי לבתי שוב ושוב שאסור לגעת במכשירים חדים - ועל זה אין ויכוח! ומצד שני, כל מה שאינו קשור לבריאות או לחיים עצמם - אפשר להיות גמישים. לא רוצה מקלחת? לא צריך. סוף סוף, זה הגוף שלה!

 

[Shellylove]

לגבי הזמנים

(ואני גונבת פה שיטות מהגן): מראים על השעון- כשיגיע המחוג הקטן ל... והגדול ל..., נלך הביתה! ולעמוד בזה! זה עובד גם עם ילדים בני שנתיים וחצי כי זה הופך את הזמן למוחשי.

 

[כוכביתי2]

דרכים נוספות להפיכת הזמן למוחשי:

אלו דרכים שעובדות אצלנו מצויין. אני חושבת שבעיקר בגלל שחלק גדול מההחלטה על "כמה זמן" נותר בידו: "כשהקלטת תסתיים" - במקרה שלא מאוד ממהרים (ובהקשר למשפט הקודם, מדובר על קלטת שהוא בחר לראות). אם ממהרים קצת יותר: "תבחר שיר, נשמיע אותו וכשהוא יסתיים, נצא לדרך". אם ממש ממש ממהרים: "תגיד לי כמה לספור, אתחיל לספור, וכשאגיע למספר שבחרת, נצא לדרך, עד אז אתה יכול להמשיך לשחק" (הבעיה היא שבזמן האחרון הוא עונה: "450")

 

[שירה הא]

ומה אפשר לעשות בגיל צעיר יותר?

בנימין כמעט בן שנה, ובשבועות האחרונים, כל פעולה קטנה שכרוכה בלבישת בגדים, נעשתה כמעט-בלתי-אפשרית. הוא לא מוכן לשכב על הגב, וכאשר אני מנסה להחליף לו חיתול, הוא פורץ בבכי עז. אני מנסה לשיר לו, להצחיק אותו, להפוך את החלפת הטיטול למעין משחק; אני נותנת לו להחזיק בצעצוע אהוב במיוחד (מפתחות המכונית שלי

) - ובכל זאת, ברוב המקרים - הלבשתו כרוכה בבכיות רמות. הגעתי למצב שאני חוככת בדעתי אם להחליף לו חיתול או לא כשמדובר בחיתול עם פיפי

אז מה אפשר לעשות? אני ממש לא רוצה להשתמש בכוח.

 

[לאה_מ]

מוכר מאד ../images/Emo13.gif

החלפת חיתול בגיל הזה עשיתי בריצה

- דורש קצת מיומנות, אבל היא באה עם האימון

לגבי הבגדים - נסי למצוא בגדים מתאימים, שיחייבו כמה שפחות שכבות, ולעשות כמה שפחות הלבשות (למשל, אפשר ללכת בערב לישון בבגדים שבהם הולכים בבוקר לגן, וכך לחסוך את ההתלבשות בבוקר). שימי לב גם עם ההתנגדות שלו נובעת מקור - אולי פשוט קר לו לפשוט בגדים חמים וללבוש בגדים מהארון - אפשר אולי לחמם קצת על הרדיאטור לפני שמלבישים או מתחת לשמיכה...

 

[שירה הא]

זה בדיוק מה שאנחנו עושים ../images/Emo9.gif

הולכים לישון עם בגדים ולא עם פיג'מה בדיוק בגלל הסיבה הזו. הבעיה העיקרית היא אחרי האמבטיה... אני אנסה לחמם את החדר - אבל אני חוששת שזה לא יפתור את הבעיה. תודה!

 

[Arfilit]

../images/Emo18.gif זהירות בחימום בגדים!!!

בבקשה בבקשה בבקשה - תיזהרו בחימום בגדים על הרדיאטור!!! קרה לי יותר מפעם אחת (עם בגדים שלי - ולא של האפונה) שחיממתי בגד שהיה בו איזשהו אלמנט מתכתי (כפתור, ריצ'רץ', תיקתק וכו') שהתחמם עד זוועה מהרדיאטור וזה ממש ממש לא נעים (וזה בערך האנדר-סטייטמנט של השנה...). כדי לא לשכוח - כדי אולי לפרוס תמיד מגבת על הרדיאטור לפני ששמים עליה את הבגד.

 

[מ א י ה ועוד3]

לאה, גם אצלי זה לא תמיד עובד

כמו שאפשרות הבחירה לא תמיד עובדת. דוגמא: "את רוצה לאכול ארוחת ערב עכשיו, או להתקלח קודם?" "אני לא רוצה מה שאת מציעה לי"... ידיעת הזמן שסוכם לא גורמת לה "לקיים הבטחות". התגובה האולטימטיבית שלה היא להשכב על הרצפה, לצרוח חזק עם הראש בכיוון הבלטות. אז אני יכולה רק לומר לך, שבמצב כזה, שבו אין עם מי לדבר (=לנסות להגיע לפשרה) והיא מכניסה את עצמה לתוכו, אני עושה ככה: "כשאת בוכה אני לא מבינה אותך" "כשאת בוכה אני לא יכולה לשאול אותך מה את רוצה" "כשאת בוכה אני צריכה להחליט בשבילך, כי אנחנו לא יכולות לדבר על זה" ואז אני מחליטה, ואם צריך להשתמש בכוח, כמו להחזיק את היד שלה בדרך הביתה מגן השעשועים, אני עושה את זה (ביחוד כשיש לי ילד שהקיא על עצמו, ילדה שסתם מיללת מרעב, ואת התיקים של כולנו, מנשא על הגב למיללת ועוד עגלה שאני דוחפת מרוחה גם היא בקיא, רצוי כשמתחיל גשם. וזה אירוע שקרה ודי דומה למציאות היומיומית שלי). אם היה עם מי לדבר, הייתי ברצון מדברת, מתפשרת, בודקת. לפעמים אני מבינה את מה שהיא מבקשת, אבל אין ברירה. כשהקטנים צריכים להגיע לחוג בגן, אחרת הפרידה מאד קשה להם. זה קורה כי אנחנו מגיעים באמצע הפעילות, מפריעים לאחרים ואני לא יכולה לומר למטפלות אם יש משהו מיוחד איתם, שלא לדבר על זה שהם מפסידים את החוג, ובסוף אני הולכת עם שני ילדים בוכים ברקע, אני לא מוכנה להתעכב בבית על עשיית צמות לתמוז ("לא אחת, שלוש, מקדימה, עם שתי גומיות כל אחת"). אני בהחלט מוכנה לעשות צמות ביום שישי, כשאבא שלהם בבית איתי ואני לא מתמודדת לבד עם שלושתם. ואם היא לא מוכנה לקבל את זה, אז היא הולכת בוכה לגן, פרועה. הבעיה זה כשהיא לא מוכנה ללכת לגן בכלל, בגלל ענין הצמות, לדוגמא, או בגלל כל ענין פעוט אחר. והנקודה זה לא הגן, שהיא מאד אוהבת ומדברת עליו בבית. הענין הוא המאבק איתי. ולפעמים במאבק הזה, אני מסבירה לה שבתור אמא אני שומרת על הצרכים של כולם, והיא לא יכולה שתהיה לה מילה. ואז כן, אין לי ברירה אלא להשתמש בכוח, אם היא לא מוכנה לקבל פשרה כלשהי.

 

[לאה_מ]

איפה השימוש בכח? שלא קלעת לה צמות?

גם אני מסכימה לבקשות שלהם בהתחשב בלוח הזמנים ובצרכים של כולם, ולפעמים זה באמת לא בר ביצוע, ופשוט אי אפשר. אני לא רואה כאן שימוש בכח. אם היא רוצה שתקלעי לה שלוש צמות, ואת אומרת שאין זמן כי אתם חייבים לצאת מהבית ויש לך זמן לקוקו או שתלך פזור - זה מה שיש. אני כן חושבת, שמעבר להכל, הדינמיקה הזו עם הילדים היא דבר נלמד, מתפתח, משתכלל - אני מוצאת שהיום גם קל לי יותר למצוא רעיונות, גם קל לי יותר לצאת מ"תקיעות" שלי בנקודות מסויימות, וגם הילדים מיומנים יותר בשיטות האלה. אז הזמן בכל זאת עושה את שלו

 

[מ א י ה ועוד3]

השימוש בכוח הוא למשוך אותה מהבית

ביד לכיוון המעלית, כשהיא מנסה למחות ולהשתטח על הרצפה בבית...

 

[לאה_מ]

ומה יקרה אם תשאירי אותה בבית?

(לא לכל היום, כמובן).

 

[מ א י ה ועוד3]

ניסיתי, וכשחזרתי אחרי חצי שעה היו

שני דברים: הראשון, היא היתה אפילו יותר צרחנית השני, הלכה לי עבודה של שבוע במעבדה.