מבקשת ייעוץ...
אני בחורה בת 28. סה״כ מתפקדת מאוד - עובדת, לומדת, מחזיקה דירה, נמצאת בזוגיות.
אני סובלת מחרדות שמתעוררות בסיטואציות חברתיות בין היתר, אבל בעיקר סביב נושאים שקשורים לבני זוג.
היו לי כמה מערכות יחסים משמעותיות, כולן היו מלוות בחרדות לא מבוססות לגבי נטישה, בגידות וכו׳.
רוב חיי התעלמתי מזה עד שלפני כשנתיים הירדה הייתה כל כך קשה והיא נגמרה בנסיון התאבדות.
מאז, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי.
הטיפול הפסיכיאטרי לא עושה את שלו. ניסיתי מספר כדורים שונים נגד דיכאון, חרדות והתפרצויות רגשיות שלא עזרו.
אני מטופלת אצל פסיכולוגית ומאוד מרוצה, אם זאת, למרות הטיפול וכל הדברים האחרים שניסיתי, אני ממשיכה ליפול לאותם בורות בכל פעם. סה״כ אני מרגישה טוב וכאמור - מאוד מתפקדת. אבל ב״רגע האמת״ נופלת לחרדות שבאות לידי ביטוי בבכי והיסטריה, האשמות לא הגיוניות וטירוף שמופנים כולם כלפי הבן זוג (שלמזלי הרב מקבל זאת, בנתיים, בהמון סבלנות ותמיכה).
השורה התחתונה היא, שאני לא מוצאת מנוחה מכל הטירוף הזה, דיברתי על כך עם הפסיכולוגית שלי ואנחנו ממשיכות לנסות דברים שונים אך בנתיים, ללא הצלחה...
אני מלאה בהאשמה וכעס עצמי על כך שאני מאמללת את הסובבים אותי (החבר, אמא, החברות...) וזה רק מחמיר את הבעיות.
אני מיואשת, באמת. כאילו איבדתי שליטה על החיים שלי והרגשות שלי מכתיבים דרך שאני ממש לא אוהבת...
האם מישהו כאן יכול להמליץ על שיטת טיפול קצת שונה, או כל דבר אחר שמנסיונכם יעיל לטיפול בסיטואציה כזו?
אני בחורה בת 28. סה״כ מתפקדת מאוד - עובדת, לומדת, מחזיקה דירה, נמצאת בזוגיות.
אני סובלת מחרדות שמתעוררות בסיטואציות חברתיות בין היתר, אבל בעיקר סביב נושאים שקשורים לבני זוג.
היו לי כמה מערכות יחסים משמעותיות, כולן היו מלוות בחרדות לא מבוססות לגבי נטישה, בגידות וכו׳.
רוב חיי התעלמתי מזה עד שלפני כשנתיים הירדה הייתה כל כך קשה והיא נגמרה בנסיון התאבדות.
מאז, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי.
הטיפול הפסיכיאטרי לא עושה את שלו. ניסיתי מספר כדורים שונים נגד דיכאון, חרדות והתפרצויות רגשיות שלא עזרו.
אני מטופלת אצל פסיכולוגית ומאוד מרוצה, אם זאת, למרות הטיפול וכל הדברים האחרים שניסיתי, אני ממשיכה ליפול לאותם בורות בכל פעם. סה״כ אני מרגישה טוב וכאמור - מאוד מתפקדת. אבל ב״רגע האמת״ נופלת לחרדות שבאות לידי ביטוי בבכי והיסטריה, האשמות לא הגיוניות וטירוף שמופנים כולם כלפי הבן זוג (שלמזלי הרב מקבל זאת, בנתיים, בהמון סבלנות ותמיכה).
השורה התחתונה היא, שאני לא מוצאת מנוחה מכל הטירוף הזה, דיברתי על כך עם הפסיכולוגית שלי ואנחנו ממשיכות לנסות דברים שונים אך בנתיים, ללא הצלחה...
אני מלאה בהאשמה וכעס עצמי על כך שאני מאמללת את הסובבים אותי (החבר, אמא, החברות...) וזה רק מחמיר את הבעיות.
אני מיואשת, באמת. כאילו איבדתי שליטה על החיים שלי והרגשות שלי מכתיבים דרך שאני ממש לא אוהבת...
האם מישהו כאן יכול להמליץ על שיטת טיפול קצת שונה, או כל דבר אחר שמנסיונכם יעיל לטיפול בסיטואציה כזו?