כי גיימרים זה עם שאוהבים להכתיר מלכים כל הזמן
כל הזמן שמבטיחים לנו, איזה משחק פילוסופי מרגש בלה בלה, כולנו נופלים בהייפ הזה, ובזמן שאתה משחק אתה באמת מרגיש שאתה משחק במשהו שמנסה להיות משהו מעניין, אבל הוא נראה לך מעניין רק כי רוב משחקי המחשב לא מנסים להגיע לשם בכלל, אז אתה אומר תודה על כל משחק שמנסה לספר סיפור וליצור דמויות בלי קשר לאיכות האובייקטיבת שלהם.
אישית אני מרגיש לגמרי, שTLOU הוא משחק מו עלפתי, בלי תלות במדיום שהוא נוצר עליו, ככותב אני מקנא ביוצרים שלו על הדמות של אלי, הלוואי שאני אכתוב פעם דמות שתרגש אחרים כמו שהתרגשתי.
ובכלל משחק שאפשר להפוך בסיפור שלו מכל כיוון וכל אחד יוצא עם תחושה שונה ומחשבה שונה, ולכל אחד יש דרך משלו לראות את הסוף וחלק מזדהים וחלק לא, ובכלל איך שהגיימפלי גורם לך להרגיש שם, הוא מעייף אותך, קצת, אפילו פה היו אנשים שאמרו שהוא דיכא אותם או שהם לא יכלו להמש,יך, זו הוכחה בשבילי עוד יותר שבאופן אובייקטיבי, זה משחק מיינסטרימי שלא מנסה להתחנף לקהל המיינסטרים שקונה משחקים, לא עניין את היוצרים שלו אם כולם יתחברו או לא, וזה ניכר וזו אמנות ואני מעריך אותם על זה, והלוואי שילמדו מהם.
לביושוק היה פשוט חוסר מזל לצאת עם TLOU באותה שנה, כי בעולם שנטול TLOU הוא ללא ספק היה מקבל את משחק השנה, אבל רק בגלל שהסטנדרטים של הגיימרים נמוכים לרוב וקל לרצות אותם, עכשיו הוא לא יכול להרשים.
זה לא שTLOU הוא יצירת המופת הבלעדית של המדיום. the longest journey למשל ווגרנט סטורי, פפ9. כולם משחקים שעומדים איתו מבחינת הרגש שהם מעוררים בשחקן והמחשבה,
ההבדל הוא שעד TLOU העומק הזה היה בשוליים של התעשייה לא במיינסטרים והנה בא משחק שמביא את זה למיינסטרים ואני שמח
