פרח בר של החיים
New member
מבטים שאפשר לשמוע
אולם גדול, מעט חשוך. אנשים יושבים מימיני ומשמאלי, וכולנו מחכים, שהצלילים יתחילו לבקוע, יתחילו לנסר את חלל האוויר, ולהעביר אלינו את כל העוצמות שבמוסיקה ובמילים. בזווית העין שלי אני קולטת מבט חודר. אני ממסה לראות מבעד לחושך מי זה שמביט בי, ומצליחה לראות אותו, לבוש חולצה שחורה, מכנסי ג'ינס בהירות, שיער חום קצר, חיוך מטרף, ועיניים שנדמה שחודרות פנימה, ונוגעות בנשמה, או בחלק הזה אצלינו שהופך אותנו לבני אדם. אני מחייכת לעצמי, תוהה אם הוא שם לב שהוא נועץ בי מבטים, תוהה אם הוא רואה אותי בכלל או סתם בוהה באיזושהי נקודה, שבמקרה אני נמצאת בה. אני נועצת בו מבט חזרה, מבט שיוצא לי רק מדי פעם, מבט מיוחד. אני מביטה מסביבי, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע את הלב שלי שדופק במהירות שיא, אף אחד לא רואה את הידיים שלי רועדות. המוסיקה מתחילה. המילים, עם כל העוצמה שלהן, והלחנים, עם כל הגדולה שלהן, גורמות לשקט להיות עוצמתי, ללב שלי להיפתח, ולדמעות שכלואות בתוכי לזרום אט אט. אני מתמסרת למוסיקה, מייחלת למישהו שישב לידי, שאוכל להחזיק את ידו, לתת לו להרגיש את ליבי הפועם במהירות, מישהו שידע בדיוק מה עובר עלי עם העוצמה הזאת שבאוויר, עם המילים שמדברות מתוכי, כמו מתוך אילמותו של המשורר. מדי פעם אני מפנה את המבט אל אותו בחור. המבט שלו עדיין נעוץ בי, חודר דרכי. נדמה שהוא מהמרחק שלו מרגיש את לבי הפועם, חודר לתוך נשמתי ומחזיק לי יד לא-נראית. שיר על חלומות מתנגן עכשיו. על מישהי שנמצאת בחלום, שלה, של המשורר, ואני עוצמת עיניים וחולמת על אותו אחד, שיצליח לחדור ללבי, לחלום איתי את החלומות שלי, לשמוע מרחוק את לבי דופק במהירות, להחזיק לי את היד גם ממרחק של אלפי קילומטרים. אני חולמת על מישהו שיאהב באמת, שיתחבר באמת, אלי, אל נשמתי, אל לבי, אל גופי. השיר נגמר. אני פוקחת עיניים, ומחפשת באולם את החולצה השחורה ומכנסי הג'ינס הבהירים, מחפשת את המבט החודר ואת החיוך המטרף. הוא לא נמצא שם. אני חוזרת להביט על הבמה ולהביט בצלילים. שיהיה לכולם אחלה סופשבוע, ושבת שלום!
אולם גדול, מעט חשוך. אנשים יושבים מימיני ומשמאלי, וכולנו מחכים, שהצלילים יתחילו לבקוע, יתחילו לנסר את חלל האוויר, ולהעביר אלינו את כל העוצמות שבמוסיקה ובמילים. בזווית העין שלי אני קולטת מבט חודר. אני ממסה לראות מבעד לחושך מי זה שמביט בי, ומצליחה לראות אותו, לבוש חולצה שחורה, מכנסי ג'ינס בהירות, שיער חום קצר, חיוך מטרף, ועיניים שנדמה שחודרות פנימה, ונוגעות בנשמה, או בחלק הזה אצלינו שהופך אותנו לבני אדם. אני מחייכת לעצמי, תוהה אם הוא שם לב שהוא נועץ בי מבטים, תוהה אם הוא רואה אותי בכלל או סתם בוהה באיזושהי נקודה, שבמקרה אני נמצאת בה. אני נועצת בו מבט חזרה, מבט שיוצא לי רק מדי פעם, מבט מיוחד. אני מביטה מסביבי, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע את הלב שלי שדופק במהירות שיא, אף אחד לא רואה את הידיים שלי רועדות. המוסיקה מתחילה. המילים, עם כל העוצמה שלהן, והלחנים, עם כל הגדולה שלהן, גורמות לשקט להיות עוצמתי, ללב שלי להיפתח, ולדמעות שכלואות בתוכי לזרום אט אט. אני מתמסרת למוסיקה, מייחלת למישהו שישב לידי, שאוכל להחזיק את ידו, לתת לו להרגיש את ליבי הפועם במהירות, מישהו שידע בדיוק מה עובר עלי עם העוצמה הזאת שבאוויר, עם המילים שמדברות מתוכי, כמו מתוך אילמותו של המשורר. מדי פעם אני מפנה את המבט אל אותו בחור. המבט שלו עדיין נעוץ בי, חודר דרכי. נדמה שהוא מהמרחק שלו מרגיש את לבי הפועם, חודר לתוך נשמתי ומחזיק לי יד לא-נראית. שיר על חלומות מתנגן עכשיו. על מישהי שנמצאת בחלום, שלה, של המשורר, ואני עוצמת עיניים וחולמת על אותו אחד, שיצליח לחדור ללבי, לחלום איתי את החלומות שלי, לשמוע מרחוק את לבי דופק במהירות, להחזיק לי את היד גם ממרחק של אלפי קילומטרים. אני חולמת על מישהו שיאהב באמת, שיתחבר באמת, אלי, אל נשמתי, אל לבי, אל גופי. השיר נגמר. אני פוקחת עיניים, ומחפשת באולם את החולצה השחורה ומכנסי הג'ינס הבהירים, מחפשת את המבט החודר ואת החיוך המטרף. הוא לא נמצא שם. אני חוזרת להביט על הבמה ולהביט בצלילים. שיהיה לכולם אחלה סופשבוע, ושבת שלום!
שבת מקסימה לכולם
