מבחן האומץ

[סף40]

מבחן האומץ

שהיינו ילדים קטנים.....לפחות אני אומץ היה built in בתוכי. לא ידעתי מה הוא פחד.
מתחתי את קצה גבול היכולת בהתנסויות שונות ומשונות.
איתגרתי את עצמי
מתחתי ומיציתי.
רכיבה מהירה על אופניים במורדות תלולים
קפיצת ראש מהסלע הגבוה בסחנה ....משחק ילדים
ועוד ועוד.....
ואז פתאום באמצע החיים מגיע מישהו, ופוגע בך. ומשחית את גופך. ומחלל אותו. והופך סדרי עולם.
ומגיעה מטפלת שאמורה להרים אותך ממקומות אפלים
ועושה בדיוק ההיפך , ומשלימה את העבודה ומשחיתה ומחללת סופית גם את נפשך.
והיום אין אומץ....
והפחד הופך ל built in.
והרכיבה במהירות היא אל תוך מקומות ומחשבות עמוקים, חשוכים, מפחידים ומאיימים.
ואפילו לבצע קפיצה מעל משוכה קטנה, משוכת האימון בבני אדם.... גם את זה לא מצליחה לבצע.
לבד
מפחיד
מאיים

 

[נעמי טאובר]

האומץ לתת אמון

שלום לך סף40 יקרה
את כותבת מאד יפה, ואולי כבר עברת איזו משוכה כי הפעם את משתפת אותנו בצורה יותר מפורטת ומלאת חיים בחוויותיך...
הדימויים הציוריים בדבריך מעלים תחושה שאת ממש רואה בעיני רוחך את המקומות החשוכים ואת המשוכה,ומיד מתעורר גם הפחד מרבצו.
אולי תדמייני את האפשרות להיכנס לטיפול באופן אחר. אולי תוכלי לחשוב עליו כמסע, אולי אפילו טיפוס שדורש מאמץ, אבל לא בהכרח מפחיד, כי עושים אותו צעד אחרי צעד, ולא בבת אחת, לא בקפיצה. ובעקבות נסיון העבר המצער- תשכילי להיות זהירה ולבדוק, לחקור את המטפלת, אפילו להעמיד אותה בנסיונות, ונוכל לקוות איתך שתהיה לך מטפלת סבלנית ומסורה שתקבל את הבדיקות באהדה ותאפשר לך לבנות אמון בהדרגה. יש בפורום משתתפות אחרות שכתבו וכותבות על ה"צעדים בוני אמון" האלה בטיפולים שלהן, וזה יכול להיות כך גם בשבילך...

 

[תמר דגן 1]

לתת אמון במטפל

שלום רב לך סף40

תודה על השיתוף.
עזרת לנו להכיר מעט יותר את מקור כאבך הנורא, הכפול, ולהבין טוב יותר את הקושי העצום להגיע אל הדבר הנחוץ לך יותר מכל - טיפול אוהד, מסור, מחבק ומחויב.

אחד הדברים הקשים ביותר שפגיעה פיזית קשה או פגיעה מינית גורמת, מעבר לפגיעה עצמה, לכאב ולהשפלה, זה איבוד האמון בבני אדם. משום כך, לתת שוב אימון בבני אדם איננו משוכה קטנה כלל ועיקר. ולאחר שהתגברת, ונתת אמון במטפלת שגרמה לך לחוות פגיעה נפשית, קל להבין שהמשוכה גבהה עד כדי שהיא נראית כבלתי עבירה.

מצטרפת לנעמי בהצעה לבנות צעדים בוני אמון: לשאול, לתחקר, לבנות חוזה ברור של נגישות, כללים, חריגה מכללים, הקפדה על סטינג, גמישות בסטינג... כל דבר שמנסיונך מגביר או עלול לערער את האמון שלך.

כואב שאת נמצאת כל כך הרבה זמן במצב של רוצה וזקוקה, ולא מעיזה.
ועוד יותר כואב שאינך מקבלת את המגיע לך - החזרת האמון בעצמך ובבני האדם, וחזרה למצב השמח, הההרפתקן, המעיז, של סף שאת מכירה, מלפני הפגיעה.

אולי בניגוד לחוקי הפרספקטיבה הרגילים, ובדומה לחוקי הצללית המוטלת על גבי מסך שקוף למחצה, ככל שתתקרבי עם המסך אל המשוכה, כך היא תיראה יותר קטנה ופחות מאיימת, עד שתגיעה לגודלה האמיתי - איש מקצוע אמין ומיומן, שתהיי יקרה לו וירצה בכל מאודו לעזור לך?

ב-ה-צ-ל-ח-ה !!!
מחכים לשמוע שהרמת טלפון...

 

[סף40]

תודה לכן נעמי ותמר

על ההתייחסות
על התשובות המעמיקות
על הרצון לעזור
לפני מס' ימים פורסם בפורום פוסט על קירות.....
ואולי זה הקיר שלי, אולי השתקעתי לידו מבלי יכולת לזוז
אולי הכאב והסבל הפכו לחלק בלתי נפרד ממני עד כדי אי יכולת לשחרר
האם זה הגיוני?
האם אנו כבני אדם יכולים להיות מונעים מכאב וסבל
ולא מהאפשרות להיות מאושרים?

ואם כן.........אז אין ספק שזה דפוק! (סליחה על ההתבטאות אבל זה מה שעולה בי כרגע)

 

[תמר דגן 1]

להיות מונעים מכאב וסבל

שלום רב לך סף40,

כן, נראה שכמו כותבת הפוסט על הקירות הסוגרים, החונקים, המחלים,
גם את דבקה בקיר שלך מבלי יכולת לזוז ולהפרד ממנו.
קראי את שלל הדרכים שניתנו לה להינתק מהקיר.
אף אחת מהן איננה קלה.
לכל אחת יש מחיר, לעיתים כבד מאוד.
אבל מחיר ההשארות צמוד לקיר החולי, הכאב והסבל - הוא הנורא מכל,
חסר הסיכוי מכל.
כותבת הפוסט מצאה את הדרך להינתק מהקיר שלה.
קראנו כמה זה קשה, כואב ופוצע, ועם זאת, בעל סיכוי להחלמה.

כן, יש אנשים שאינם מוכנים או אינם מסוגלים להנתק ממסלול הכאב והסבל,
על פי רוב עקב רווח משני,
או פחד משינוי. אינם מכירים דרך אחרת.

שניהם לא נשמעים לי המקרה שלך.

אנא מצאי את הדרך שלך להינתק מהקיר הנורא.
זה דורש אנרגיה, מאמץ נפשי (וכספי) - אבל כדאי.
כדי לזכות בסיכוי לחזור ולהיות מאושרת.

האם החשש מפגיעה נוספת ממטפלת שלא תענה על הציפיות,
גדול מהצמדות לחיי הסבל, ההשפלה, האימה, הבדידות?

 

[אני הוא האני]

שיר האומץ / קיפלינג

מוקדש לך.

בתקווה שיעזור