מבולבל...
אני וחברה שלי בטיפול זוגי קצת יותר משנה. שנינו מרגישים שיש למטפל מה לתרום לנו, ושהטיפול עזר עד נקודה מסוימת. אני מרגיש שהטיפול ממשיך לעזור לי, אבל כבר זמן מה חברה שלי אומרת שהיא מרגישה שהטיפול מזיק לה ולזוגיות, שהיא מרגישה שהוא יותר אתי ובעדי ומדבר בשפה שלי, ופחות אתה, שאנחנו יחד מולה, שהוא משפיע עליי לרעה, שהוא נוקשה ואטום, שהוא אמנם מנסה כמיטב יכולתו ומשתדל לעזור, אבל הוא לא מצליח להבין כמה דברים חשובים לגביה. היא אומרת שהיא סובלת שם, מאוד לא אוהבת לבוא לשם, מרגישה סחוטה והרגשה כללית רעה אחרי המפגשים, אומרת שהיא פוחדת ממנו, פוחדת להגיד לו דברים, ואולי יותר מהכל - שונאת את איך שהיא שם: מרגישה שהיא לא מצליחה להתבטא כמו שהיא רגילה (וגם אני מתרשם שהיא מאוד מתקשה להתבטא שם, גם כשניתן לה מקום לכך), שהמילים מתבלבלות לה, לא מצליחה להתנסח, שיוצאים שם רק צדדים מסוימים (לא מחמיאים) שלה וכו'. היא אומרת שהיא רוצה לעזוב את הטיפול ולמצוא מטפל/ת אחר/ת ואומרת שאין טעם לדבר על כך עם המטפל, כי זה לא יועיל. חשוב לציין שהיא אמרה לו חלק מהדברים הללו. אבל לא הכל, ואני מרגיש שזה לא דובר מספיק, כי מדובר בהמשך קיומו (או הפסקתו) של הטיפול עצמו... ולכן נראה לי שחשוב לדבר על זה עד שמגיעים למסקנה שממשיכים או מפסיקים, לפחות שממשיכים לחודש הקרוב... כי במצב הנוכחי אני כל פעם לא יודע אם תהיה אפילו עוד פגישה אחת... חשוב לי לציין גם שהעמדה הזו שלה לא חד משמעית. הרבה פעמים, בעיקר כשהיא פחות נסערת, היא מסייגת את הדברים הנ"ל, היא רואה את הדברים באופן פחות קיצוני, אומרת שזה רק חלק בה שמרגיש כך, שהיא יודעת שהמטפל עוזר לנו, שאין באמת ברית ביני לבינו, שהוא לא נגדה, שהיא מכירה במאמצים הכנים שלו וביכולתו בכל זאת לעזור, שהיא יודעת שהרבה מהדברים נובעים ממנה, מהחוויה שלה ואינם בהכרח ככה. מצד שלישי - היא משווה אותו ואת איך שהיא מרגישה שם למטפלים אחרים ולאיך שהרגישה אתם (שנינו גם בטיפול פרטני כל אחד, והיא הייתה כבר בטיפול בעבר), ואומרת שאף פעם לא הרגישה כך, ולא מבינה למה יש צורך בכל כך הרבה סבל כדי ללמוד ולגדול. מה נראה לכם נכון לעשות במקרה כזה? להישאר בטיפול ולהתעקש שתדבר על מה שהיא מרגישה? לעזוב ולחפש מטפל/ת חדש/ה? להמשיך ללכת אליו בעצמי?
אני וחברה שלי בטיפול זוגי קצת יותר משנה. שנינו מרגישים שיש למטפל מה לתרום לנו, ושהטיפול עזר עד נקודה מסוימת. אני מרגיש שהטיפול ממשיך לעזור לי, אבל כבר זמן מה חברה שלי אומרת שהיא מרגישה שהטיפול מזיק לה ולזוגיות, שהיא מרגישה שהוא יותר אתי ובעדי ומדבר בשפה שלי, ופחות אתה, שאנחנו יחד מולה, שהוא משפיע עליי לרעה, שהוא נוקשה ואטום, שהוא אמנם מנסה כמיטב יכולתו ומשתדל לעזור, אבל הוא לא מצליח להבין כמה דברים חשובים לגביה. היא אומרת שהיא סובלת שם, מאוד לא אוהבת לבוא לשם, מרגישה סחוטה והרגשה כללית רעה אחרי המפגשים, אומרת שהיא פוחדת ממנו, פוחדת להגיד לו דברים, ואולי יותר מהכל - שונאת את איך שהיא שם: מרגישה שהיא לא מצליחה להתבטא כמו שהיא רגילה (וגם אני מתרשם שהיא מאוד מתקשה להתבטא שם, גם כשניתן לה מקום לכך), שהמילים מתבלבלות לה, לא מצליחה להתנסח, שיוצאים שם רק צדדים מסוימים (לא מחמיאים) שלה וכו'. היא אומרת שהיא רוצה לעזוב את הטיפול ולמצוא מטפל/ת אחר/ת ואומרת שאין טעם לדבר על כך עם המטפל, כי זה לא יועיל. חשוב לציין שהיא אמרה לו חלק מהדברים הללו. אבל לא הכל, ואני מרגיש שזה לא דובר מספיק, כי מדובר בהמשך קיומו (או הפסקתו) של הטיפול עצמו... ולכן נראה לי שחשוב לדבר על זה עד שמגיעים למסקנה שממשיכים או מפסיקים, לפחות שממשיכים לחודש הקרוב... כי במצב הנוכחי אני כל פעם לא יודע אם תהיה אפילו עוד פגישה אחת... חשוב לי לציין גם שהעמדה הזו שלה לא חד משמעית. הרבה פעמים, בעיקר כשהיא פחות נסערת, היא מסייגת את הדברים הנ"ל, היא רואה את הדברים באופן פחות קיצוני, אומרת שזה רק חלק בה שמרגיש כך, שהיא יודעת שהמטפל עוזר לנו, שאין באמת ברית ביני לבינו, שהוא לא נגדה, שהיא מכירה במאמצים הכנים שלו וביכולתו בכל זאת לעזור, שהיא יודעת שהרבה מהדברים נובעים ממנה, מהחוויה שלה ואינם בהכרח ככה. מצד שלישי - היא משווה אותו ואת איך שהיא מרגישה שם למטפלים אחרים ולאיך שהרגישה אתם (שנינו גם בטיפול פרטני כל אחד, והיא הייתה כבר בטיפול בעבר), ואומרת שאף פעם לא הרגישה כך, ולא מבינה למה יש צורך בכל כך הרבה סבל כדי ללמוד ולגדול. מה נראה לכם נכון לעשות במקרה כזה? להישאר בטיפול ולהתעקש שתדבר על מה שהיא מרגישה? לעזוב ולחפש מטפל/ת חדש/ה? להמשיך ללכת אליו בעצמי?