מבולבל על החיים
אהלן, אני כותב הודעה זו בתקופה קצת קשה בחיים.
זו בדיוק התקופה שריאליזם בינוני פשוט משתלט עליי והורג לי לאט לאט כל חלום ילדות שאי פעם היה לי.
אני פשוט מרגיש שהאש הזו, הדרייב הזה שהיה לי "להשתלט על העולם" הולך ונכבה, והכי עצוב שזה לא כזה כואב לי, אני פשוט אדיש לזה במובן מסוים.
תמיד הייתי מבודד חברתית, ולא בגלל שהסביבה דחתה אותי, אני פשוט יותר שקט ומופנם.. מצד שני עם חברים שלי אני הכי שטותניק בעולם ומדבר כאילו אני הבן אדם הכי פתוח בעולם, לא מתבייש בכלום ומאף אחד, מה שגורם לי לתהות עד כמה באמת אני מופנם או שמא סתם לא מתחבר למרבית האנושות - כי חברים שלי בעלי תכונות זהות.
עכשיו לחברים שלי הקריירה התעסוקתית נראית הרבה יותר פשוטה - נתחיל מזה שלאף אחד מהם אין שאיפות גדולות, זה כבר הופך את החיים להרבה יותר פשוטים. נמשיך בזה שהם נותנים לטבע לעשות את שלו, וזורמים למקומות עבודה או כיווני תעסוקה שהטבע החמיא להם בהם - למשל, אחד בונה על עבודת תמיכה טכנית באינטל או קידום בתמיכה טכנית הרבה יותר פשוטה שהוא מבצע כרגע באחת החברות, עבודה שלא דורשת קורס מיוחד. האחר חי בין עבודות מזדמנות של לשכת התעסוקה וחברות כוח אדם ופשוט נהנה לשחק משחקי מחשב, להיות טוב בהם ולעשן משהו טוב. אחד מתחיל הנדסת בניין במכללה [לא אוניברסיטה, הפסיכומטרי שלו חצי קלאצ'] והאחר הולך ללמוד אומנות ומצייר בזמנו החופשי..
בקיצור, הם זורמים עם הטבע שלהם.
אבל אני?!
משום מה אני נמשך למילה מכירות.. איש מכירות... נשמע סקסי ותוסס. לדעת להשתמש בנשק הכי גדול שלנו - הפה - לטובתנו.
לדעת להציג את האמת מהצד שתורם לאינטרסים שלך בצורה הכי טובה.
לדעת ללחוץ אחרים לפינה בצורה שתעיק עליהם בדיוק במינון בו הם לא שונאים אותך אלא פשוט לא נעים להם ממך, והאי נעימות הזו היא בדיוק במינון הנכון בו הם אומרים לעצמם - טוב, יש משהו בדבריו.
ואני כל כך לא כזה!
אבל אני רוצה להיות.
זה התחיל מניסיון כושל בחברת שיווק רשתי. היה קל להאשים את החברה, הרי 90% מהאנשים בערך רק שומעים שיווק רשתי ובורחים. ועדיין, היה מיעוט שכן הצליח בתוך החברה הזו, הלך והתפתח.
סניף החברה בארץ נסגר, ומשם עם טראומה קשה התגלגלתי לאבטחה.
כעת, בזמן שהפצעים עוד לא הגלידו ואני עדיין מלקק אותם, החלטתי לחזור לעניינים והתחלתי לעבוד כאיש מכירות בחברת סלולר - אל תשנאו אותי על זה
כן, יש עכשיו את כל הכתבות על טאבלט מתנה וכו' אבל הסיבה שאני כישלון במכירות היא כנראה בגלל שאני כן דואג להגיד את האמת ולהציג צדדים שונים שלה עוד לפני ששואלים בכלל שאלות - לא ממש הפייבוריט של ההנהלה.
אבל עכשיו אפילו את התירוץ הזה כבר אין לי. אני פשוט הפסקתי להציע וזה מה שהכי כואב לי. אני מזכיר לכם שבטבע שלי אני בן אדם יותר מופנם [או סתם לא מתחבר למרבית האנושות] ולא דברן גדול, מה שמוביל אותי למחשבות רבות ולמצפון ענק. מצפון שאוכל את ההאשמה על שטויות שאחרים עושים אצלי בעבודה, ואז הלקוח שמגיע אליי מאשים אותי בטעויות אלו ובצדק, אני נציג של חברה ולא עומד שם ברשות עצמי.
להאשים את מקום העבודה? לא, כי בדיוק כמו בחברת השיווק הרשתי בה הייתי, גם בחברת הסלולר הנוכחית יש אנשים שאינם קריקטורה של רשע המחכך ידיים ומתכנן מזימות, אלא פשוט סוחפים אחרים עם האנרגיות שלהם כי זה פשוט הם, בטבעי..
אבל אז אני שואל עצמי איזה טבעי ואיזה נעליים?! קשה להם בטוח, מה שיש להם ואין לי כנראה זה את ההתחברות הזו עם הצד השני, האנושיות שלהם פורחת וזו האנרגיה שסוחפת אחרים. לי פשוט אין את זה, כרגע.
מעבר לזה שהיה פשוט כיף לפרוק פה קצת,
אני באמת אשמח לחוות דעת שלכם מחייכם האישיים או של חברים קרובים שלכם..
האם אני מבזבז את זמני במרוץ אינסופי אחר משהו שפשוט לא שייך לי?
או האם עליי להתמיד בדיוק כמו שלאחרונה זה קופץ בכל סרטון שני בפייסבוק על הדרך להצלחה..
ואולי פשוט נפלתי פעמיים למקומות שפשוט לא מתאימים לי ללא קשר לעולם המכירה?
בכל זאת, האנשים בשיווק רשתי הם לרוב מבוגרים יותר ומאוד פלצנים יחסית, אני סוג של מגיע מהקאנטים..
ובחברת הסלולר אני מרגיש כמו פילוסוף פלצן בעצמי לעומת כל "המגניבים אעש!" שם שפשוט כל הזמן שמחים על החיים שלהם וחיים בין טיול למסיבה.
ובשני המקרים, גם בשיווק הרשתי, וגם בחברת הסלולר הנוכחית - אני לא מציע או מוכר מה שאני באמת מאמין בו מה שהכי פוגע בי וזו עוד שאלה שלי אליכם - האם איש מכירות אמנם אמור למכור מה שהוא מאמין בו? או למכור כל מה שנדרש ממנו למכור כמו במשפט "מוכר קרח לאסקימוסים"..
אהלן, אני כותב הודעה זו בתקופה קצת קשה בחיים.
זו בדיוק התקופה שריאליזם בינוני פשוט משתלט עליי והורג לי לאט לאט כל חלום ילדות שאי פעם היה לי.
אני פשוט מרגיש שהאש הזו, הדרייב הזה שהיה לי "להשתלט על העולם" הולך ונכבה, והכי עצוב שזה לא כזה כואב לי, אני פשוט אדיש לזה במובן מסוים.
תמיד הייתי מבודד חברתית, ולא בגלל שהסביבה דחתה אותי, אני פשוט יותר שקט ומופנם.. מצד שני עם חברים שלי אני הכי שטותניק בעולם ומדבר כאילו אני הבן אדם הכי פתוח בעולם, לא מתבייש בכלום ומאף אחד, מה שגורם לי לתהות עד כמה באמת אני מופנם או שמא סתם לא מתחבר למרבית האנושות - כי חברים שלי בעלי תכונות זהות.
עכשיו לחברים שלי הקריירה התעסוקתית נראית הרבה יותר פשוטה - נתחיל מזה שלאף אחד מהם אין שאיפות גדולות, זה כבר הופך את החיים להרבה יותר פשוטים. נמשיך בזה שהם נותנים לטבע לעשות את שלו, וזורמים למקומות עבודה או כיווני תעסוקה שהטבע החמיא להם בהם - למשל, אחד בונה על עבודת תמיכה טכנית באינטל או קידום בתמיכה טכנית הרבה יותר פשוטה שהוא מבצע כרגע באחת החברות, עבודה שלא דורשת קורס מיוחד. האחר חי בין עבודות מזדמנות של לשכת התעסוקה וחברות כוח אדם ופשוט נהנה לשחק משחקי מחשב, להיות טוב בהם ולעשן משהו טוב. אחד מתחיל הנדסת בניין במכללה [לא אוניברסיטה, הפסיכומטרי שלו חצי קלאצ'] והאחר הולך ללמוד אומנות ומצייר בזמנו החופשי..
בקיצור, הם זורמים עם הטבע שלהם.
אבל אני?!
משום מה אני נמשך למילה מכירות.. איש מכירות... נשמע סקסי ותוסס. לדעת להשתמש בנשק הכי גדול שלנו - הפה - לטובתנו.
לדעת להציג את האמת מהצד שתורם לאינטרסים שלך בצורה הכי טובה.
לדעת ללחוץ אחרים לפינה בצורה שתעיק עליהם בדיוק במינון בו הם לא שונאים אותך אלא פשוט לא נעים להם ממך, והאי נעימות הזו היא בדיוק במינון הנכון בו הם אומרים לעצמם - טוב, יש משהו בדבריו.
ואני כל כך לא כזה!
אבל אני רוצה להיות.
זה התחיל מניסיון כושל בחברת שיווק רשתי. היה קל להאשים את החברה, הרי 90% מהאנשים בערך רק שומעים שיווק רשתי ובורחים. ועדיין, היה מיעוט שכן הצליח בתוך החברה הזו, הלך והתפתח.
סניף החברה בארץ נסגר, ומשם עם טראומה קשה התגלגלתי לאבטחה.
כעת, בזמן שהפצעים עוד לא הגלידו ואני עדיין מלקק אותם, החלטתי לחזור לעניינים והתחלתי לעבוד כאיש מכירות בחברת סלולר - אל תשנאו אותי על זה
כן, יש עכשיו את כל הכתבות על טאבלט מתנה וכו' אבל הסיבה שאני כישלון במכירות היא כנראה בגלל שאני כן דואג להגיד את האמת ולהציג צדדים שונים שלה עוד לפני ששואלים בכלל שאלות - לא ממש הפייבוריט של ההנהלה.אבל עכשיו אפילו את התירוץ הזה כבר אין לי. אני פשוט הפסקתי להציע וזה מה שהכי כואב לי. אני מזכיר לכם שבטבע שלי אני בן אדם יותר מופנם [או סתם לא מתחבר למרבית האנושות] ולא דברן גדול, מה שמוביל אותי למחשבות רבות ולמצפון ענק. מצפון שאוכל את ההאשמה על שטויות שאחרים עושים אצלי בעבודה, ואז הלקוח שמגיע אליי מאשים אותי בטעויות אלו ובצדק, אני נציג של חברה ולא עומד שם ברשות עצמי.
להאשים את מקום העבודה? לא, כי בדיוק כמו בחברת השיווק הרשתי בה הייתי, גם בחברת הסלולר הנוכחית יש אנשים שאינם קריקטורה של רשע המחכך ידיים ומתכנן מזימות, אלא פשוט סוחפים אחרים עם האנרגיות שלהם כי זה פשוט הם, בטבעי..
אבל אז אני שואל עצמי איזה טבעי ואיזה נעליים?! קשה להם בטוח, מה שיש להם ואין לי כנראה זה את ההתחברות הזו עם הצד השני, האנושיות שלהם פורחת וזו האנרגיה שסוחפת אחרים. לי פשוט אין את זה, כרגע.
מעבר לזה שהיה פשוט כיף לפרוק פה קצת,
אני באמת אשמח לחוות דעת שלכם מחייכם האישיים או של חברים קרובים שלכם..
האם אני מבזבז את זמני במרוץ אינסופי אחר משהו שפשוט לא שייך לי?
או האם עליי להתמיד בדיוק כמו שלאחרונה זה קופץ בכל סרטון שני בפייסבוק על הדרך להצלחה..
ואולי פשוט נפלתי פעמיים למקומות שפשוט לא מתאימים לי ללא קשר לעולם המכירה?
בכל זאת, האנשים בשיווק רשתי הם לרוב מבוגרים יותר ומאוד פלצנים יחסית, אני סוג של מגיע מהקאנטים..
ובחברת הסלולר אני מרגיש כמו פילוסוף פלצן בעצמי לעומת כל "המגניבים אעש!" שם שפשוט כל הזמן שמחים על החיים שלהם וחיים בין טיול למסיבה.
ובשני המקרים, גם בשיווק הרשתי, וגם בחברת הסלולר הנוכחית - אני לא מציע או מוכר מה שאני באמת מאמין בו מה שהכי פוגע בי וזו עוד שאלה שלי אליכם - האם איש מכירות אמנם אמור למכור מה שהוא מאמין בו? או למכור כל מה שנדרש ממנו למכור כמו במשפט "מוכר קרח לאסקימוסים"..
