מבולבל לגמרי

[sassonc]

מבולבל לגמרי

שלום ידידי היקרים מי שהספיק לקרוא את הסיפור שלי כסוכרתי חדש, קיבלתי אתמול שיחת טלפון מבלבלת מרופאת המשפחה שלי. מי שלא מכיר, אז במספר מילים: אני סוכרתי רשמי פחות משבוע. לא ידוע אם 1 או 2 כי אני גבולי מכל הבחינות (גיל, משקל והתפרצות הסכרת). יום רביעי שעבר נקבע לי תור לפרופסור , להיום. מכיוון שהרגשתי שאני לא יכול לחכות (הרגשתי נורא עם סוכר של 313), אז פניתי למרפאת הסכרת בראשל"צ שטיפלה בי מייד כבר ביום חמישי. התחלתי עם אינסולין (זמני עד שאתאזן ואז אבצע בדיקת דם שתקבע איזה סוג אני). אז הרופאה, שלא ידעה שפניתי למרפאת הסכרת והניחה שאני מחכה לתור עם הפרופסור התקשרה אלי אתמול בערב ואמרה שהיא דיברה איתו והם רוצים שאני אתחיל כדורים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!11 כדורים.... אני כרגע עמוק בסיוט של האינסולין 3 פעמים ביום, ופרופסור חושב שאני צריך כדורים. כשהסברתי לה שאני כבר עם אינסולין, היא קצת הופתעה, אך מייד שאלה אם אני מאוזן, ואמרתי לה שירדתי לרמות טובות והיא שמחה. כששאלתי אם עלי ללכת לפרופסור לחוות דעת נוספת היא התנגדה בטענה שעליי להמשיך עם הרופאה המקורית (שהיא ד"ר ולא פרופסור) אוף, למי להאמין? לחשוב שיכולתי לנסות לאזן את המחלה בעזרת תרופות... למרות שהרופאה (אנדו) אמרה לי שאחרי תקופה בהתאם לתוצאות היא תשקול מעבר לכדורים.

 

[sassonc]

עוד משהו

שיחת הטלפון הגיעה מרופאת המשפחה שלי

 

[shay10000]

רופא משפחה

הוא בטח רוצה לעזור, התיעץ עם מומחה, כל הכבוד, שלא חיכה,זה כמו שתי דעות, התחלת טיפול אצל אחד, אל תמהר לעבור בלי תוצאות, זה יכול להיות בסדר, אבל גם לא, הרופא המומחה שרופא משפחה התיעץ עמו, יודע שהתחלת טיפןל בזריקות? אמרת שלא. צריך שיהי את כל התמונה לפני שמחליטים, לא קל, זה מבלבל. תחזיק מעמד

 

[השושן הצחור]

אני לא מבינה משהו

אותו פרופסור לא ראה אותך לא? על סמך מה הוא קבע את הדיאגנוזה? לא יודעת מה ליעץ לך - אני הייתי הולכת על מי שמרגיש לי הכי רציני ונכון- אולי תקבע פגישה עם רופאת המשפחה ותנסו ללבן את הדברים?

 

[sassonc]

לשושן צחור

הפרופסור לא ראה אותי. כנראה רופאת המשפחה הראתה לו את הנתונים שלי כמו בדיקות הדם, ונתוניי הפיזיים. כך נקבעו הכדורים. לא ראיתי אותו מעולם ובעת ההחלטה הוא (וגם רופאת המשפחה) לא ידעו שאני כבר מטופל באינסולין. אולי באמת אקבע פגישה עם רופאת המשפחה לליבון העיניינים סתם שתדעו, הלכתי למרפאה בראשל"צ כי היא יותר קרובה לי לבית. רופאת המשפחה וגם הפרופסור קרובים יותר לעבודה שלי

 

[חובב טניס]

אני הייתי הולך לפי הרופאה

הסיבה העיקרית היא, שהרופאה כבר פגשה אותך, עברה על הנתונים שלך והחלה בטיפול. הפרופסור לא נפגש איתך עדיין ולהערכתי לא רצה לדחות את תחילת הטיפול, ולכן המליץ להתחיל עם הכדורים, לפחות עד שיפגוש אותך ויחליט על המשך טיפול. אגב כל הכבוד לרופאת המשפחה שלך, שלא שוכחת אותך רגע אחרי שאתה עוזב את המרפאה, ודואגת להתייעץ עם רופאים מומחים, וליצור איתך קשר מיוזמתך. אם היו לנו יותר רופאים כאלו, מערכת הבריאות היתה ניראת הרבה יותר טוב.

 

[chopi]

מישהו כאן טועה

רופא המשפחה שלי מאוד אחראי, מייד עם קבלת התוצאות הראשונות התחלתי עם מינון נמוך של כדורים להורדת הסוכר, לאחר קבלת התוצאות המקיפות כשבועיים החליט רופא המשפחה על טיפול תרופתי מקיף ומיידי לבעיותי והפנה אותי לדיאטנית במקביל+ מרפאת מומחים להעמקת הטיפול והמעקב התקופתי. זה הסדר שצריך להיות בתאום של כל בעלי התפקידים , המרפאות וקביעת שרשרת מעקב וטיפול רפואית מוגדרת וברורה. בנוסף אני נוקט בשני אמצעי זהירות ובקרה עצמית: א. פעם בחצי שנה אני מגיע למומחה סוכרת לחוות דעת שניה והערכת מצב במסגרת זכויותי בקופה והמלצה להמשך טיפול. ב. מסתייע המון במידע באתרי סוכרת ובפורום הנ"ל. בהצלחה

 

[רוז22בר]

אל תתבלבל כל כך, גש לרופאת משפחה

זו שצלצלה אליך, במקביל לך לדיאטנית, יכול מאוד שבעזרת תזונה נכונה וכדורים תתאזן נהדר! בהצלחה!

 

[peeps]

sassonc

שוב שלום. דבר ראשון לא חושבת שקרה אסון, הכל בר-שינוי וכל עוד אתה כבר בטיפול כלשהו, זה לא נורא. הסכרת שלי התגלתה בנפאל, על ערך של 550. אושפזתי ל-10 ימים בהם החלו לאזן אותי ראשית עם אינסולין ואח"כ ניסו כדורים... כמוך, גם אני נראיתי להם גבולית (בת 30, רזה וכד'). הכדורים, במקרה שלי, לא עזרו, אז הוחזרתי לאינסולין. כשחזרתי לארץ, אחרי שבועיים, נשלחתי למרפאת סכרת ובמקביל גם הלכתי להתייעץ עם רופא מומחה (פרופסור). אם יש לך ביטוח מושלם בכללית, או מקביל לכך במרפאות אחרות - אתה זכאי לראות רופא מומחה 4 פעמים בשנה, ומחזירים לך 80% או עד כ-470 ש"ח. אם זה עשוי לעזור להרגשתך שאתה בידיים טובות - למה לא? תברר על מומחה בתחום באזורך - ותתייעץ! אני חושבת שהכי חשוב זה לא להלחץ (מה שגם מעלה לנו את הסוכר...

ולהאמין שלאט לאט הדברים יתבהרו ויסתדרו ונבין טיפה יותר מה קורה. בהצלחה!

 

[אבא של נעם]

תראה כמה דברים טובים קרו:

1. רופאת המשפחה שלך התגלתה כרופאה שאכפת לה, ראש גדול, אחת שפונה ביוזמתה למומחה וחוזר אליך בטלפון רק כדי לקדם אותך בכמה ימים לטיפול, ולא לתת לך לחכות סתם. 2. הרופא המומחה (דוקטור או פרופסור זה ממש לא ההבדל החשוב. היחס אליך כחולה הוא החשוב) הקדיש לך זמן בלי שראה אותך מעולם, והסכים להמליץ על טיפול התחלתי בלי לדבר איתך אפילו, והכל על מנת לקדם את תהליך האיזון שלך בכמה ימים. 3. הסתבר שאפשר להתחיל טיפול לפחות בשתי שיטות שונות. אם תחשוב על זה - זה מצויין. זה אומר שמצבך לא כל כך דרסטי שצריך להוריד לך את שתי הרגליים ואת הראש במכה הראשונה. מצבך מספיק "רגיל" שאפשר לנקוט בשתי גישות טיפוליות שונות, וכל אחת מהן כנראה תביא לשיפור בטווח הקצר, עד שתגיע לאיזון ראשוני. 4. גילית שהרופאה שלך לא עובדת על "כבוד", ואתה יכול להיות גלוי איתה עד הסוף. גם כשגילתה שהלכת מאחורי גבה (נו נו נו...) למרפאת הסוכרת לא "נעלבה", אלא קיבלה זאת כמובן מאליו. אני לא חושב שרופאה כזו היא מובנת מאליה. 5. כך או כך, אתה מטופל, לוקח את העניינים ברצינות, ובדרך לאיזון הראשון. יש לך תור למומחה וכבר לפני הפגישה הראשונה עם המומחה אתה יודע שיש שתי גישות טיפוליות אפשריות, ותוכל להביא בפניו את כל הנתונים ולקבל יחד איתו החלטה מושכלת. אז מה רע? תראה כמה החיים שלך בעצם טובים, ורק אתה מרוב מהירות לא מספיק לראות את זה. slow down חביבי. אי אפשר לרוץ במהירות של 100 קמ"ש, וגם להנות מהנוף. תרגע, ולך לשתות כוס תה עם עוגיה. בלי סוכר.

 

[רוז22בר]

אבא של נועם../images/Emo45.gifנדהמת כל פעם מחדש

מהאופטימיות שלך! יש לך דרך מאוד יפה לראות את החיים, מה שמומלץ לנו המתוקים!

 

[אבא של נעם]

תודה, אבל האמת אף פעם לא פשוטה.

אני לא כל כך אופטימי כמו שאני בעל נסיון... נפצעתי בשירותי הצבאי, לפני יותר מעשרים שנה. חישבתי פעם שהספקתי להיות מאושפז בתשעה בתי חולים שונים (כולם בארץ...) וישנתי על מיטות בבתי חולים כמעט שנה במצטבר. הסוכרת שלי היא לא הנפילה הרפואית הראשונה - כבר נאלצתי להסתגל למגבלות תפקודיות אחרות, ולמזלי הצלחתי לעשות זאת בהצלחה רבה. אני מאוד מקפיד לחיות חיים רגילים לגמרי, נטולי מגבלות. אני באמת מאמין שהמגבלות הכי קשות הן אלו שעליהן אנחנו מחליטים לבד, מתוך בחירה. ראיתי כבר נכים בכסאות גלגלים רוקדים במועדוני לילה הכי מוטרפים בעולם, משותקים ששוחים באולימפיאדה, אנשים בלי רגליים שרצים יותר מהר ממני - תאמיני לי שאם רוצים הכל אפשר. ואני אדם קצת איטי: אני לא אוהב לרוץ ולהספיק הכל. אני אוהב לעשות הכל במנוחה, ולהסתכל על הדברים הקטנים. אמרו לי פעם ששם נמצא אלוהים - בפרטים הקטנים. אז אני מחפש אותו מאז. הרבה אנשים חושבים שהמחלות והטיפולים הם החלק החשוב בחיים. זה לא נכון. החשוב הוא איך מנצלים את הבריאות, ואת זה למדתי בדרך הקשה. ובשביל המצברוח, אני רוצה לשתף את כולם במשהו שעשיתי רק לאחרונה: בדצמבר נסעתי לארה"ב לשלושה שבועות, להשתתף במחנה אימונים של כלבי מזחלות. זו לא הפעם הראשונה - זו מסורת של שנים. אני מצרף תמונה, אחת ממאות שצילמתי תוך כדי נהיגה במזחלת כלבים, מאמץ גופני לא קטן, במינוס 15 מעלות, ברוח. כל שנה אני מסתבך עם האוכל שם, כי אני שומר כשרות. השנה עם הסוכרת היה לי ממש מבחר קטן של אופציות לאכול, והאמת - היה בסדר. ירקות, מרקים, ביצים ודגים. עם הכושר הגופני החדש שלי נהניתי עוד יותר משנים קודמות, וכל הבחורות אמרו שאני גם נראה נהדר, הרבה יותר טוב מתמיד (זו חבורה קבועה של אמריקאים). אז מה רע? סוכרת זה רע? גם בריא יותר וגם חתיך יותר: גבר בגילי יכול לבקש עוד משהו? אני רואה מידי פעם חברים שנכנסים לפורום בפעם הראשונה, מבוהלים ומבועתים. מי שחי חיים רגילים חי בתחושה שלו זה לא יכול לקרות (ולא חשוב מה זה "זה"). והגילוי שאנחנו בסך הכל בשר ודם די מפחיד. אבל אסור לשכוח שהגילוי אינו משנה את המציאות - היינו בשר ודם גם קודם, רק לא היינו ערים לכך. כל אחד מאיתנו קובע לעצמו את כללי המשחק: אחד מטפס על האוורסט כי הוא רוצה, והשני מעדיף שלא לטפס במדרגות כי זה קשה לו. המגבלות ברוב המקרים הן בראש, לא בחלקים אחרים של הגוף. לפני הסוכרת, אחרי הסוכרת - אתה חי כמו שאתה מחליט, ואם תתן לגלוקומטר או למזרק או למשאבה להחליט בשבילך, אתה בצרות הרבה יותר גדולות ממה שחשבת. ממש לא התכוונתי להתפלסף, ואני מתנצל על האורך.

 

[sassonc]

ל"אבא של נעם"

אדוני, פשוט תענוג לקרוא כל מילה שאתה כותב אתה בהחלט דוגמא ומופת לא רק לחולי הסכרת, אלא גם לחברה הבריאים עם קצת יותר אופטימיות ורצון לחיות, כולנו בלי יוצא מהכלל נאריך חיים, חיים בריאים יותר ויפים יותר התמונה שצירפת מהממת. אפשר להבין בקלות שאתה תפסת את המושכות בחיים שלך, במקום ההיפך אצל רבים מאיתנו יישר כח

 

[אבא של נעם]

עוד אדוני אחד ../images/Emo11.gif

ואני לא מדבר איתך יותר. כן, אתה צודק - אני מחזיק את החיים בביצים ולא הם אותי. לא עשיתי שום דבר רע, אני לא בעונש. איש נמוך צריך סולם כדי להגיע לארון למעלה? איש גבוה צריך להתכופף? אז איש עם סוכרת צריך לחשוב על מה שהוא דוחף לפה. אותו דבר. אבא שלי היה אומר שאי אפשר לכעוס על הפיל בגלל אזניו הגדולות, או על הג'ירפה בגלל צווארה הארוך. ובוא אספר לך משהו, גבר לגבר (כבר סיפרתי את זה פה פעם, לפני שהצטרפת): אחרי שקיבלתי סוכרת התחלתי ללכת, ונכנסתי לכושר. השלב הבא היה שיום אחד באה לי הג'ננה (אני קצת מקצר את הסיפור), והלכתי למכון כושר. אמרתי למדריך שאני רוצה תכנית אימונים שתהפוך אותי לחתיך, שכל הבחורות יסובבו את הראש אחרי ברחוב. הוא חשב שאני צוחק, כי מה פתאום גבר בגילי, עם כרס וקרחת חושב על בחורות, אבל אני התעקשתי. אני פשוט רוצה לנצל את הדבר הזה שקיבלתי בלי ששאלו אותי קודם להשיג את כל הדברים שרק חלמתי עליהם עד עכשיו. אני יודע שזה נשמע ילדותי וטיפשי, אבל זאת האמת: אני רוצה להיות כמו בן עשרים, חתיך ושרירי. חצי שנה עברה, ועם יד על הלב אני אומר לך שבחורות כבר מסובבות את הראש. איזה כיף. וממה זה הגיע? מהסוכרת. נשבע לך, אני כמעט מוכן לומר שזה מתכון מומלץ לכל גבר בגיל משבר הארבעים, לקבל סוכרת... (ואגב, אם הייתי במשקל שלך, הייתי נעלם. אני שוקל היום קצת מעל 100, אחרי ששקלתי למעלה ממאה ועשרים. אם אגיע לתשעים - אהיה הכי מאושר בעולם, וזה יגיע מתי שהוא). ואם מותר לי לשאול שאלה אישית: מה אתה עושה למען עצמך, בלי קשר לסוכרת? אתה מטפח את עצמך באיזו דרך? מפנק את עצמך? מקדיש לעצמך זמן באיזו פעילות? ואם התשובה היא לא - למה לא בעצם?

 

[sassonc]

שלחתי לך מסר אישי

בפרטי

 

[השושן הצחור]

|מואהב|

כל מילה בסלע - פשוט נכון ומדיוק הכל תלוי בזווית ההסתכלות שלנו ואכן אתה צודק על רופאה כזו לא מוותרים..... מעבר לזאת אבא של נעם טיול המזחלות נראה מאוד מיוחד וחוויתי

, איך הגעת לעשות כזה דבר? האופטמיות וההסתכלות על הדברים היא חלק מיכולת ההתמודדות כבר אמרתי כמה פעמים שמאז שהגעתי לפורום למדתי המון דברים חדשים וחשובים (למרות 20+ שנות סוכרת

) אבל ההודעות שלך תמיד ממלאות אותי בהשראה -ישר כוח !!!

 

[אבא של נעם]

|מסמיק| ../images/Emo22.gif

אני שמח לדעת שמה שאני חושב נראה לכם, ואולי אפילו עוזר לעוד מישהו. אני חלש בחשבון, ולא יודע לחשב כמה אכלתי ולא אכלתי, כמה הלכתי או לא הלכתי. לא המספרים חשובים לי אלא העיקרון, ולכן אני מראש לא נכנס למבצעי ספירה: לא קלוריות, לא פחמימות ולא קילומטרים. העובדה שאני יודע היום מה אני אוכל, לעומת חוסר המודעות המוחלט שלי בעבר - כבר חצי פתרון. העובדה שאני עוסק באופן קבוע בספורט - כבר מצויין. לא קל לי, שאף אחד לא יתבלבל. אני עדיין מכור למתוק, וקשה לי להתאפק. אז אני אוכל משהו פה ושם, ולא מרגיש כמו מישהו שבלע רעל, אלא כמו מישהו שאכל עוד ממתק מיותר: חבל, אבל לא אסון. ובכלל, צריך תמיד לראות את התמונה הכוללת, ולא את הפרטים הבודדים. זה נכון בעיקר לגבי התזונה (אני לא אוהב להשתמש במונח דיאטה) שלנו. שאלת הוופל הבודד לא חשובה כמו שאלת התפריט בכללותו: האם הוא מאוזן? האם הוא מכיל כל מה שצריך? האם יש בו הקפדה על מסגרת נכונה של שומנים ופחמימות? זה מה שחשוב: המסגרת, לא החריגות. אסור להרגיש כמו פשע נמלט, אנחנו לא עבריינים ולא פושעים. צריך להיות מודע, ולתכנן נכון. ואגב, אני מאוד ממליץ על סדנאות התזונה הנכונה של מכבי. למדתי שם המון, ולא מלמדים שם איך עושים דיאטה, אלא על היחס הכוללני לאוכל שבא לפינו.

 

[מחשבות ורגשות]

כל מילה בסלע!

 

[אורלי6]

../images/Emo42.gif נראה לנו מאד...

אני מאד נהנית לקרוא את השקפת עולמך, ואני מרגישה שאחרי שאתה כותב, כבר אין צורך להוסיף. הגישה שלי דומה לשלך, והיא לחיות כמו שנוח לי, כאשר הסכרת היא חלק ממני. אני בודקת ומזריקה כמו שאני מתקלחת ומצחצחת שיניים ועוד כמה דברים שאני עושה למען עצמי. לפעמים, אני צריכה להסביר לסובבים אותי, למה אני אוכלת איזה מתוק כשבא לי, ואין לי שום יסורי מצפון אם אני נותנת עוד בולוס (תוספת אינסולין) כדי לכסות על עוגה נורא טעימה. אני לא שוקלת את האוכל, או מודדת כל ביס, אלא, כבר פיתחתי לי מין מדד בעיניים ומחשבת מיידית כמה "שווה" הצלחת שערכתי לי. בסך הכל, אני רגילה לאורך חיים מסוים בנושא האוכל והשאר פשוט מסתדר.

 

[i l a n n a]

אל תהיה מבולבל.

בשורה התחתונה לכולם יש מטרה אחת: לאזן אותך! מה שאני אומרת זה ככה: הרופאה שראתה אותך החליטה על סמך בדיקות פיזיות, שיחה איתך ובדיקת התיק הרפואי שלך. הפרופ' החליט על סמך מה שרופאת המשפחה (שהיא לא מומחית בסכרת) אמרה לו. אני מציעה לך לקבוע פגישה עם הפרופ'. אולי אחרי שהוא יראה שאתה על אינסולין ומצליח להתאזן ואחרי שיקבעו איזה סוג סכרת יש לך הרופאים (שניהם) יחליטו מה עושים הלאה... בשורה התחתונה: הכי חשוב זה שאתה תתאזן... בהצלחה