מבולבלת
בפעם הראשונה שבתי ספרה לי על נטיותיה המיניות היא עשתה את זה במכתב וביקשה שלא אתקשר אליה כי חששה לבכות. שלחתי לה אסמס שכולו קבלה אמיתית. מבחינתי זו היתה פיסה נוספת בפאזל שמרכיב אותה. היו לי הרהורים על הקשיים שעוד תצטרך להתמודד איתם אבל היה לי ברור שיחד נוכל להתמודד עם כל קושי. מאז עברו יותר משנתיים, ולאחרונה היא 'יצאה מהארון'. עברנו למקום מגורים חדש, היא הרגישה שכבר אינה צריכה להסתתר, מצאה לעצמה חברים שמקבלים אותה כפי שהיא, הכירה בת זוג וטוב לה. אתמול התברר לי שהיא החליטה לספר על עצמה לנער ממגום מגורינו הקודם,והוא קיבל את זה בצורה מאד לא נעימה. לבי היה איתה. א--ב--ל מעבר לכך הרגשתי שאני כועסת עליה. ניסיתי להבין עם עצמי את מקור הכעס. מקום מגורינו הקודם היה מושב, ושם גרים בני משפחתו של בעלי. ברור לי שכעת גם הם ידעו, ואני מרגישה שזה לא פייר לא לשתף אותנו בהחלטה שכזו. כשאמרתי לה היא נפגעה ואמרה שהיא מרגישה שאני מתביישת בה. ואני אמרתי שיש רמות של קבלה. שאני מקבלת אותה, מקבלת את בת הזוג שלה, תומכת בה בכל הפעילויות של איגי, אבל כעת אצטרך לעמוד גם מול בני המשפחה המורחבת, ולא שאני לא חושבת שנהיה מסוגלים לכך,אבל אני מרגישה שבהחלטות שכאלה אנחנו אמורים להיות שותפים. היא עזבה את המושב אז הרגישה שיכולה לספר, אבל עבור האישלי - לו יש עדיין חיים שם. ואני מבולבלת בעצמי מתחילה להרגיש אשמה על כך שאני מרגישה לא נוח יש לנו או אין לנו כהורים את הזכות להיות שותפים להחלטות היציאה מהארון של הילדים שלנו? [במקרה שלי מדובר בנערה בת 16.5]
בפעם הראשונה שבתי ספרה לי על נטיותיה המיניות היא עשתה את זה במכתב וביקשה שלא אתקשר אליה כי חששה לבכות. שלחתי לה אסמס שכולו קבלה אמיתית. מבחינתי זו היתה פיסה נוספת בפאזל שמרכיב אותה. היו לי הרהורים על הקשיים שעוד תצטרך להתמודד איתם אבל היה לי ברור שיחד נוכל להתמודד עם כל קושי. מאז עברו יותר משנתיים, ולאחרונה היא 'יצאה מהארון'. עברנו למקום מגורים חדש, היא הרגישה שכבר אינה צריכה להסתתר, מצאה לעצמה חברים שמקבלים אותה כפי שהיא, הכירה בת זוג וטוב לה. אתמול התברר לי שהיא החליטה לספר על עצמה לנער ממגום מגורינו הקודם,והוא קיבל את זה בצורה מאד לא נעימה. לבי היה איתה. א--ב--ל מעבר לכך הרגשתי שאני כועסת עליה. ניסיתי להבין עם עצמי את מקור הכעס. מקום מגורינו הקודם היה מושב, ושם גרים בני משפחתו של בעלי. ברור לי שכעת גם הם ידעו, ואני מרגישה שזה לא פייר לא לשתף אותנו בהחלטה שכזו. כשאמרתי לה היא נפגעה ואמרה שהיא מרגישה שאני מתביישת בה. ואני אמרתי שיש רמות של קבלה. שאני מקבלת אותה, מקבלת את בת הזוג שלה, תומכת בה בכל הפעילויות של איגי, אבל כעת אצטרך לעמוד גם מול בני המשפחה המורחבת, ולא שאני לא חושבת שנהיה מסוגלים לכך,אבל אני מרגישה שבהחלטות שכאלה אנחנו אמורים להיות שותפים. היא עזבה את המושב אז הרגישה שיכולה לספר, אבל עבור האישלי - לו יש עדיין חיים שם. ואני מבולבלת בעצמי מתחילה להרגיש אשמה על כך שאני מרגישה לא נוח יש לנו או אין לנו כהורים את הזכות להיות שותפים להחלטות היציאה מהארון של הילדים שלנו? [במקרה שלי מדובר בנערה בת 16.5]