Sapirush12321
Member
מבולבלת...
בכוונה אני לא רושמת את זה בפורום של אתאיסטים, כי בסך הכל אני לא רוצה להפוך לכזו, אבל אני מתחילה לנטות לכיוון הזה..
קצת רקע על עצמי: קוראים לי שיר, אני בת 20 אוטוטו. נולדתי וגדלתי למשפחה דתית לאומית, הורים דתיים, אחים דתיים. שומרים שעות בין חלב לבשר, כיור נפרד וכל השטויות של הדתיים.. אתם בטח מכירים.
תמיד האמנתי באלוהים, אבא שלי החדיר בי את הרוח הזאת. כשהייתי בת 7 או 8 או אמר לי שאני יכולה לבקש מה שאני רוצה מאלוהים וייתכן מאוד שהוא יתן לי את מה שרציתי.
לא השתמתי בבקשה הזאת, חשבתי שזה כמו דג זהב שיש לו רק 3 משאלות ודיי. עד שכמה ימים אחרי הייתי ליד דבורה, ונורא פחדתי אז ביקשתי שלא תעקוץ אותי, והיא אכן לא עקצה. מאז התלהבתי מזה נורא.. אבל כבר התבגרתי והבנתי שבגדול- ההוא שם למעלה לא מתייחס אליי. יש לו כ"כ הרבה אנשים על הראש, אז למה דווקא אליי?
עם הזמן שהבנתי שהוא לא מתייחס אליי, ושהוא איכזב אותי ביותר מידי דברים, מה שנקרא, "ירד לי" ממנו. בכיתה ז' כבר פרשתי מבני עקיבא, בכיתה ח' התחלתי לשנוא את השבת, בכיתה ט' קיבלתי אומץ להיות עם פלאפון מתחת לשמיכה בשבת. במשך 4 שנים הצלחתי להסתיר את זה, רק שככל שהזמן עבר לא היה לי אכפת יותר מידי אם יגלו אותי או לא יגלו. קיוויתי בתוך תוכי שיגלו ושייגמר הסרט הזה. הראשון שגילה היה אח שלי הגדול, הרגשתי רע, כאילו בגדתי בהורים אבל אז הוא סיפר לי שגם הוא לא דתי. ואז קיבלתי חיזוקים ממנו ושנינו יחד הפסקנו להיות דתיים. ההורים שלי גילו כבר ולא היה לי אכפת, הייתי גאה בזה שאני עושה מה שאני רוצה, כי זה החיים שלי, לא? נוסף על כך, אחי השני הלך לכיוון ההפוך שלי ושל אחי הגדול. הוא התחרד. נכנס לישיבה. הסתכלתי עליו ונגעלתי. זה היה יותר מידי בשבילי. וזה הרחיק אותי עוד ויתר מהדת. ארי כמה שנים אחי הפסיק להיות דתי והפך לחילוני לגמרי. נוסף על כך הוא חלה במחלת נפש.. אני בינתיים הפסקתי לשמור שבת, שעות, כלים ועוד דברים שאני אפילו לא זוכרת שיש הלכות לגביהם.
ואני לא רוצה להישמע קטנונית, אני מודה יום יום על הפריווילגיה שיש לי אוכל, קורת גג, כסף, משפחה, חיים. טוב, אולי לגבי החיים אפשר להתווכח לגבי זה.
כי קוראים לי שיר, ומלבד הדברים החומריים אין לי כלום. גם עוד בזמן שהייתי דתייה לא היה לי כלום. לא היו לי חברים, לא הייתה לי שמחה. עברתי חרם, עברתי פציעות בנפש, אני עוברת יום יום סבל קשה. במשך כל החיים שלי לא היה לי חברים, המשפחה שלי מפורקת. יש סיכסוכים במשפחה הנרחבת, וחוסר אינטרקציה במשפחה המצומצמת. (ההוא לא מדבר עם ההוא.. וזה נמשך כבר זמן רב). אחי חולה נפש, ואני מרגישה שאני מתפוצצת, ושגם אני בקרוב אתפרץ באיזו מחלה. כי הוא לא עוזר, ההוא שם למעלה לא טרח להסתכל עליי.
אני חיה בחרדות, בפחדים, אני בנאדם טוב מידי ואני יודעת את זה, ולכן אני סובלת. שום דבר בחיים שלי אני לא מצליחה, שום מטרה שאני מצתיבה לעצמי, כי הדיכאון הזה תוקף אותי, ואז אני מרגישה שהכל גדול עליי. ושוב, הוא לא מתייחס, לא עוזר, הוא יושב שם למעלה ומשלב ידיים ורגליים. איך אני יוצאת מזה?.
בגלל שלא היו לי חברים בעבר התקשורת שלי נפגעה, ואני בחרדות ופחדים. ואני כן אחת שמתמודדת, עם חיים שלמים של רע אני מתמודדת, אבל קשה להמשיך הלאה עם חרדות שאין לך שליטה עליהם. וזה מחמיר אחרי כל פגיעה ופגיעה. ומה עם חברים? אין לי. נכון, יש לי חזות של בחורה קופצנית ושקטה, ונכון, זה נשמע נחמד, אבל אני בודדה.
ועכשיו עזבו את הסיפור האישי שלי (הלוואי שזה היה הכל), אני לא אהיה מקורית, ואשאל את השאלה הלגיטימית- איפה ה-... אלוהים היה בשואה? אני לא יודעת אם הוא גרם לזה ששישה מליון יהודים ייספו, או רק "ראה ולא עשה כלום"?
ומה עם המלחמות בנות זמננו? שהוא הורג ומשמיד כביכול את הצד שלו, היהודים?
ובכלל, אם הוא היה קיים הוא ממזמן היה עושה שלום בעולם. (אני ימנית, לא בעד שלום בכלל, אז שלא יקפצו עליי ימנים. בסך הכל שואלת שאלות ענייניות).
אם הוא היה קיים, הוא היה עושה רע לרעים וטוב לטובים, ולא נותן להם לסבול 20 שנה (במקרה שלי כן? וזה אולי אפילו יימשך לעוד כ"כ הרבה שנים).
נכון, מבינה שבשביל להעריך את הטוב צריך שיהיה לך רע קודם, ורק אח"כ תעריך את הטוב, אבל כשמדובר בכל-כך הרבה שנים של סבל, הטוב לא יעזור לך.. כי אתה כל החיים רגיל לרע. ולפעמים, למשל במקרה שלי, אם יגיע ליידי הטוב זה לא יעזור לי. נניח ואמצא אהבה איי פעם- אני פגועה כבר מכל מקום אפשרי. יש לכם מושג כמה חצים מופנים ממני כלפי הסביבה כתוצאה מסבל?
נחזור לשאלות האקראיות:
אם הוא היה קיים תינוקות בני שנתיים-שלוש שבקושי יודעים להגיד "אמא", לא החיו נהרגים ונשכחים במכוניות.
אם הוא היה קיים, אז לא היה מבצע שובו אחים, וצוק איתן, ומלחמות לבנון, ואינתיפאדות. אם אנחנו באמת העם הנבחר, כמו שאומרים בספרים, הוא לא היה משחק ומראה לנו שאנחנו באמת העם הנבחר.
ולשאלה שאוכלת אותי כל החיים- מבחינתינו אנחנו העם הנבחר כי משה קיבל תורה מסיני, וכל העניין הזה, אבל מבחינת המוסלמים, לדוגמא, הנביא שלהם מוחמד אמר להם שהם העם הנבחר. ואם הם צודקים? איך אפשר לדעת מי צודק פה בעצם? ואם האמת שלהם זאת האמת הנכונה ושלנו השגויה?
ה.. אלוהים שלנו לא מוכיח את עצמו שהוא קיים, הוא רק נותן לנו עוד סיבות לעזוב אותו.
הסיבה היחידה שאני פותחת את הלב שלי וכותבת זה כי עוד נשארה לי איזשהו תקווה קטנה, שאולי מישהו עוד ישכנע אותי למה להאמין.
ולמרות שכתבתי כל כך הרבה אני לא מרגישה שרשמתי הכל. מי שרוצה לדבר איתי, אני פה בהודעות פרטיות גם.
ותודה רבה למי שקרא לפחות מההתחלה עד הסוף את התסכול שלי, גם אם לא הגיב. מעריכה.
בכוונה אני לא רושמת את זה בפורום של אתאיסטים, כי בסך הכל אני לא רוצה להפוך לכזו, אבל אני מתחילה לנטות לכיוון הזה..
קצת רקע על עצמי: קוראים לי שיר, אני בת 20 אוטוטו. נולדתי וגדלתי למשפחה דתית לאומית, הורים דתיים, אחים דתיים. שומרים שעות בין חלב לבשר, כיור נפרד וכל השטויות של הדתיים.. אתם בטח מכירים.
תמיד האמנתי באלוהים, אבא שלי החדיר בי את הרוח הזאת. כשהייתי בת 7 או 8 או אמר לי שאני יכולה לבקש מה שאני רוצה מאלוהים וייתכן מאוד שהוא יתן לי את מה שרציתי.
לא השתמתי בבקשה הזאת, חשבתי שזה כמו דג זהב שיש לו רק 3 משאלות ודיי. עד שכמה ימים אחרי הייתי ליד דבורה, ונורא פחדתי אז ביקשתי שלא תעקוץ אותי, והיא אכן לא עקצה. מאז התלהבתי מזה נורא.. אבל כבר התבגרתי והבנתי שבגדול- ההוא שם למעלה לא מתייחס אליי. יש לו כ"כ הרבה אנשים על הראש, אז למה דווקא אליי?
עם הזמן שהבנתי שהוא לא מתייחס אליי, ושהוא איכזב אותי ביותר מידי דברים, מה שנקרא, "ירד לי" ממנו. בכיתה ז' כבר פרשתי מבני עקיבא, בכיתה ח' התחלתי לשנוא את השבת, בכיתה ט' קיבלתי אומץ להיות עם פלאפון מתחת לשמיכה בשבת. במשך 4 שנים הצלחתי להסתיר את זה, רק שככל שהזמן עבר לא היה לי אכפת יותר מידי אם יגלו אותי או לא יגלו. קיוויתי בתוך תוכי שיגלו ושייגמר הסרט הזה. הראשון שגילה היה אח שלי הגדול, הרגשתי רע, כאילו בגדתי בהורים אבל אז הוא סיפר לי שגם הוא לא דתי. ואז קיבלתי חיזוקים ממנו ושנינו יחד הפסקנו להיות דתיים. ההורים שלי גילו כבר ולא היה לי אכפת, הייתי גאה בזה שאני עושה מה שאני רוצה, כי זה החיים שלי, לא? נוסף על כך, אחי השני הלך לכיוון ההפוך שלי ושל אחי הגדול. הוא התחרד. נכנס לישיבה. הסתכלתי עליו ונגעלתי. זה היה יותר מידי בשבילי. וזה הרחיק אותי עוד ויתר מהדת. ארי כמה שנים אחי הפסיק להיות דתי והפך לחילוני לגמרי. נוסף על כך הוא חלה במחלת נפש.. אני בינתיים הפסקתי לשמור שבת, שעות, כלים ועוד דברים שאני אפילו לא זוכרת שיש הלכות לגביהם.
ואני לא רוצה להישמע קטנונית, אני מודה יום יום על הפריווילגיה שיש לי אוכל, קורת גג, כסף, משפחה, חיים. טוב, אולי לגבי החיים אפשר להתווכח לגבי זה.
כי קוראים לי שיר, ומלבד הדברים החומריים אין לי כלום. גם עוד בזמן שהייתי דתייה לא היה לי כלום. לא היו לי חברים, לא הייתה לי שמחה. עברתי חרם, עברתי פציעות בנפש, אני עוברת יום יום סבל קשה. במשך כל החיים שלי לא היה לי חברים, המשפחה שלי מפורקת. יש סיכסוכים במשפחה הנרחבת, וחוסר אינטרקציה במשפחה המצומצמת. (ההוא לא מדבר עם ההוא.. וזה נמשך כבר זמן רב). אחי חולה נפש, ואני מרגישה שאני מתפוצצת, ושגם אני בקרוב אתפרץ באיזו מחלה. כי הוא לא עוזר, ההוא שם למעלה לא טרח להסתכל עליי.
אני חיה בחרדות, בפחדים, אני בנאדם טוב מידי ואני יודעת את זה, ולכן אני סובלת. שום דבר בחיים שלי אני לא מצליחה, שום מטרה שאני מצתיבה לעצמי, כי הדיכאון הזה תוקף אותי, ואז אני מרגישה שהכל גדול עליי. ושוב, הוא לא מתייחס, לא עוזר, הוא יושב שם למעלה ומשלב ידיים ורגליים. איך אני יוצאת מזה?.
בגלל שלא היו לי חברים בעבר התקשורת שלי נפגעה, ואני בחרדות ופחדים. ואני כן אחת שמתמודדת, עם חיים שלמים של רע אני מתמודדת, אבל קשה להמשיך הלאה עם חרדות שאין לך שליטה עליהם. וזה מחמיר אחרי כל פגיעה ופגיעה. ומה עם חברים? אין לי. נכון, יש לי חזות של בחורה קופצנית ושקטה, ונכון, זה נשמע נחמד, אבל אני בודדה.
ועכשיו עזבו את הסיפור האישי שלי (הלוואי שזה היה הכל), אני לא אהיה מקורית, ואשאל את השאלה הלגיטימית- איפה ה-... אלוהים היה בשואה? אני לא יודעת אם הוא גרם לזה ששישה מליון יהודים ייספו, או רק "ראה ולא עשה כלום"?
ומה עם המלחמות בנות זמננו? שהוא הורג ומשמיד כביכול את הצד שלו, היהודים?
ובכלל, אם הוא היה קיים הוא ממזמן היה עושה שלום בעולם. (אני ימנית, לא בעד שלום בכלל, אז שלא יקפצו עליי ימנים. בסך הכל שואלת שאלות ענייניות).
אם הוא היה קיים, הוא היה עושה רע לרעים וטוב לטובים, ולא נותן להם לסבול 20 שנה (במקרה שלי כן? וזה אולי אפילו יימשך לעוד כ"כ הרבה שנים).
נכון, מבינה שבשביל להעריך את הטוב צריך שיהיה לך רע קודם, ורק אח"כ תעריך את הטוב, אבל כשמדובר בכל-כך הרבה שנים של סבל, הטוב לא יעזור לך.. כי אתה כל החיים רגיל לרע. ולפעמים, למשל במקרה שלי, אם יגיע ליידי הטוב זה לא יעזור לי. נניח ואמצא אהבה איי פעם- אני פגועה כבר מכל מקום אפשרי. יש לכם מושג כמה חצים מופנים ממני כלפי הסביבה כתוצאה מסבל?
נחזור לשאלות האקראיות:
אם הוא היה קיים תינוקות בני שנתיים-שלוש שבקושי יודעים להגיד "אמא", לא החיו נהרגים ונשכחים במכוניות.
אם הוא היה קיים, אז לא היה מבצע שובו אחים, וצוק איתן, ומלחמות לבנון, ואינתיפאדות. אם אנחנו באמת העם הנבחר, כמו שאומרים בספרים, הוא לא היה משחק ומראה לנו שאנחנו באמת העם הנבחר.
ולשאלה שאוכלת אותי כל החיים- מבחינתינו אנחנו העם הנבחר כי משה קיבל תורה מסיני, וכל העניין הזה, אבל מבחינת המוסלמים, לדוגמא, הנביא שלהם מוחמד אמר להם שהם העם הנבחר. ואם הם צודקים? איך אפשר לדעת מי צודק פה בעצם? ואם האמת שלהם זאת האמת הנכונה ושלנו השגויה?
ה.. אלוהים שלנו לא מוכיח את עצמו שהוא קיים, הוא רק נותן לנו עוד סיבות לעזוב אותו.
הסיבה היחידה שאני פותחת את הלב שלי וכותבת זה כי עוד נשארה לי איזשהו תקווה קטנה, שאולי מישהו עוד ישכנע אותי למה להאמין.
ולמרות שכתבתי כל כך הרבה אני לא מרגישה שרשמתי הכל. מי שרוצה לדבר איתי, אני פה בהודעות פרטיות גם.
ותודה רבה למי שקרא לפחות מההתחלה עד הסוף את התסכול שלי, גם אם לא הגיב. מעריכה.
