מבולבלת לחלוטין

[בטא מפוצצת פלוס 2]

מבולבלת לחלוטין

אתמול סוף סוף הגיע התור שלי למרפאת האנדו' בתה"ש. בקיצור, אובחנתי רשמית, לצערי הרב. שם כבר קיבלתי תחזיות איוב מדר' שינמן. אני צריכה להחליט אם רוצה עכשיו ילד, או התקן (ואז יש סיכוי שלעולם לא יהיה עוד ילד, כי המצב ממילא לא היה מזהיר בתחום הפוריות). היום הייתי אצל רופאת נשים בקופה, כדי לקבל הפניה (בשביל ט.17). נראה לי שהיא נתנה לי את ההפניה מתוך רחמים.. ככה זה, לב של אישה. היא קראה את סיכום הביקור ואמרה לי - בכזו הבעה משתתפת בצער - שזו מחלה מאד לא סימפטית. רציתי להגיד לה, מה את אומרת? היא עוד יותר הפחידה אותי. אמרה שפעמים רבות האנדו' נמצא במעיים ובריאות. ההסברים שלה, ביחד עם כל מה שקראתי באינטרנט, הכניסו אותי למערבולת של פחדים ממשהו לא נודע. אני כרגע מרגישה כאילו שיש בי איזשהי מפלצת, ואני לא יודעת להתמודד איתה. לא מצליחה להחליט לגבי ההמשך, פשוט מפחדת פחד מוות. מרגישה חסרת אונים כמו שלא הרגשתי זמן רב מאד. מאז הפגישה אתמול בבוקר אני פשוט בלי תיאבון (שזה דווקא לא דבר שלילי לכשעצמו), מרגישה כמו חיקוי עלוב של עצמי. |שולחת בלי לקרוא|

 

[זואילי]

בטא יקרה

הבילבול מובן לגמרי. גם הצער. וגם הכאב על בגידת הגוף. אני לא זוכרת אם בעברך נותחת, אבל כן זוכרת שעל אף המצב ה"לא מזהיר בתחום הפוריות" - את הרית וילדת ואוחזת בשני ילדים! יקירה, הדרך להריונך היתה, אני מאמינה, לחלוטין לא כמו שחשבת או ייחלת שיהיה, אבל יש לך עבר מיילדותי, וידיים מלאות. אם את מעוניינת להרות שוב - את יודעת מה את צריכה לעשות ויודעת שיש תקווה. ואם את רוצה עוד ילדים - הכל פתוח ותמיד תמיד ישנה הדרך למלא את הבית והלב. שינמן הציע לך אופציות בהתאם למצבך. האחת היא להרות, והשנייה היא התקן - שתי הדרכים מטרתן אחת - שתהיי על "סוג" של דיכוי. כי דיכוי זו הדרך לשמור על האנדו על אש קטנה. גם אם תהרי עכשיו, גם אם תהיי על התקן ומתישהוא תוציאי אותו - אם יש אנדומטריוזיס, זה כאן ולתמיד. אז עכשיו נותר להתמודד עם כאבי הלב והנפש ולהקל על כאבי הגוף (באם יש כאלה). רופאת הנשים נראתה מרחמת? אולי כן ואולי לא. זה לא משנה. קרן האור מהרופאה היא שגם היא היתה כנה איתך, ואף נתנה לך הסברים נוספים. מצאת לך עוד אוזן קשבת של רופאה

. אני מאמינה בידע, וטוב שקראת באינטרנט. עכשיו... עזבי אינטרנט ותקראי את הפורום מהדף הראשון שלו. כל מה שאת צריכה לדעת על המחלה נמצא פה, וממקור ראשון. מנשים אנדואיות כמוך. אז קחי נשימה עמוקה ותנסי לעצור את מערבולת המחשבות ובסופ"ש... תתחילי לקרוא. תהיי את זו שתגיעי למצב שבו הלא נודע יהפוך לממשי ושגם תביני אותו. וכשתביני ותדעי עם מה את וכולנו מתמודדות - תוכלי לאט לאט גם למצוא את הדרך לחיות עם האנדו. לטוב ולרע. אל תקבלי החלטות פזיזות בנוגע למה שהוצע לך. רק אחרי שתביני מה זה אנדו ותכירי את המקרים שכאן בפורום, תעשי חושבים כשיש לך את כל האינפורמציה שאת צריכה ותחזרי למרפאת האנדו. להחליט מתוך מצוקה ומתוך אי שלמות ורסיסי מידע לדעתי זה לא נכון. ולכן את צריכה להתבשל עם מה שנאמר לך במרפאה וע"י הרופאה ולהשלים לתוך זה את המידע שתקראי כאן. ואז את תדעי... ואם צריך תמיכה של איש מקצוע, זו גם אופצייה להתמודד. זה רק יכול לעזור ולהקל עלייך. ולתת לך כלים לעבד את כל מה שעובר עלייך. תתני לעצמך להתפרק, מותר לך. אבל גם תשנסי מותניים ותלמדי את הנושא. תחזיקי מעמד

 

[בטא מפוצצת פלוס 2]

קראתי את התגובה שלך לראשונה ב 5 בבוקר

והיא עשתה לי נורא טוב. ואז קראתי אותה שוב כשהייתי בעבודה, והיא שוב גרמה לי לנשום עמוק, ולהרגע עוד קצת. אז על זה - תודה גדולה ורבה. יש הרבה במה שאת כותבת. תקופת הטיפולים היתה התקופה בה חוויתי לראשונה אובדן שליטה מוחלט, פיזי ונפשי. זה היה לי מאד קשה. עכשיו אני שוב מרגישה את אותה ההרגשה. ואכן, אני חובקת תאומים מדהימים ואהובים, ומברכת בכל יום על כך שהם בחיי. ויחד עם זאת, תחושת הכמיהה לילדים נוספים בוערת בי. ההתלבטות היא בגלל השכל, הרציונל, וגם כי הצד השני לא מעוניין לחזור לטיפולים (בעיקר כי דואג לי). עצם המחשבה על לשים התקן, מבחינתי, היא סוג של משהו שלא ייעשה - בגלל כל מה שעברתי. זה פשוט פרדוקס. אני מקווה למצוא את הזמן כבר בסופש' הקרוב, ולקרוא בפורום הזה כמה שיותר. אני מבינה שאין חכם כבעל נסיון, ולצערי - אני מבינה שיש לא מעטות ביאכטה הזאת. שוב תודה רבה וסוף שבוע קסום!

 

[זק המקורית]

בטא....

נכון המחלה לא הכי סימפטית ונכון היא יכולה להגיע רחוק ...אבל כאשר ידך על העליונה ואת מודעת ומכירה את המחלה את יכולה למנוע את כל הנזקים עליהם דיברה הרופאה. מה שאת צריכה זה לא לתת לפחד להשתלט עלייך ללמוד על המחלה כמו שהציעה זואלי כך תוכלי להתמודד עם הבלגן שנכנס לחייך. אנחנו כאן.

 

[בטא מפוצצת פלוס 2]

את צודקת מאד בדברייך

אני יודעת ומודעת לכך, ובדכ' אני אדם שלוקח אחריות על עצמו (כמו במקרה הזה, אף רופא לא הזכיר את המונח אנדו', אני הגעתי לזה מקריאה ברשת ומשיחות עם חברות. אני תוהה מה היה קורה אם הייתי ממשיכה לסבול ולקחת כדורים, ורק בעוד כמה שנים - אולי - מישהו היה מאבחן אותי). ועדיין, זה טילטל אותי. גם הבדיקה המאד לא נעימה (שלוותה ע"י רופאה מתמחה בהריון מתקדם שלא הפסיקה ללטף את הבטן שלה), גם האבחנה שנאמרה כדרך אגב, גם אופציות הטיפול שהועלו כלאחר יד (אני יודעת שזה לא באמת כלאחר יד, ואלה באמת הכלים שיש להתמודד עם זה. מבחינתי האופציה היא נוראית). עדיין, אני מפחדת, וברור לי שהפחד הוא מהלא נודע, כי אני לא באמת יודעת הרבה על המחלה הזאת. ואני בהחלט מתכוונת לשנס מותניים ולדעת כל מה שאני צריכה. נורא שמחה שמצאתי אתכן.. תודה ושבת שלום!

 

[זק המקורית]

קוראת את תגובותייך

ויודעת שאת תהיי בסדר.....אז נכון זה מפחיד ...ויש מקרים מפחידים....ויש ...ויש ......ויש.......אבל אם נתחיל לפחד מכל יש.....לא נגיע לשום מקום....... תקחי את מה שרלוונטי ותתקדמי......ולשאלות אנחנו כאן....

 

[galim29]

טוב ששלחת

אחרת איך נוכל להגיב לך? תני לעצמך לעכל. נכנסה לך לחיים מחלה לא פשוטה. צריך זמן ללמוד לחיות איתה. אני מבינה את הפחד שלך. הרגשתי בדיוק ככה כשגיליתי שיש לי אנדו' והוא לא הולך לשום מקום. אבל באמת מכל הלב, אפשר לחיות עם האנדו' ואפילו די בשלום, עם תזונה נכונה, תמיכה של רפואה משלימה, דיכוי ומעקב אחרי האנדו'. תקראי, תלמדי, תורידי מעמך לחץ, ותני לעצמך הזדמנות לעכל ולחיות עם עצמך בשלום. אנחנו כאן.

 

[בטא מפוצצת פלוס 2]

אני שמחה לקרוא שגם את הרגשת ככה

כי כבר התחלתי להרגיש קצת כמו דרמה קווין, עם הבעסה הזאת שמלווה אותי כבר כמה ימים. ואני אשמח לשמוע למה את מתכוונת ברפואה משלימה. בזמנו טופלתי בדיקור שעשה לי הרגשה נפלאה, אך אני חייבת להיות כנה ולומר שאני לא רואה את עצמי עושה זאת על בסיס קבוע כל ימי חיי.. לא מהבחינה הכלכלית ולא מבחינת למצוא זמן לזה. ולמה הכוונה בתזונה נכונה? האם יש דברים שגורמים למחלה להתפשט מהר יותר, או שזה רלוונטי לימים הכואבים? תודה רבה על מה שכתבת ובעיקר על הסייפא של דברייך

 

[דפי 30]

בטא מתוקה

אני הכי מבינה את המערבולת והפחד ותחושת חוסר השליטה אבל תנסי להתרכז במקרה שלך ולראות מה את עושה. תעשי לך תוכנית פעולה, אל תקראי יותר מידי זה יכול מאוד להפחיד ובפועל זה לא תמיד ככה ואני לא יודעת מה רלוונטי במה שהרופאת נשים בחרה לומר לך... (מה קשור עכשיו מעיים וריאות? לי יש אנדו רק באגן.... אז מה? יהיה לי גם בלבלב? מה הקשר? אישה מרגיזה) תני לעצמך לגיטימציה לתחושות אבל כשתוכלי תאספי את עצמך ותתחילי לראות איך את מקדמת את עצמך להצלחות הבאות. יהיה בסדר!! אל תתייאשי יקרה!! מכירה באופן אישי בנות שמאובחנות עם אנדו ואיכשהו כמעט ולא סובלות וזה לא סיפור גדול אצלן, ועכשיו חברה שלי עם אנדו, בת 33 נכנסה להריון באופן טבעי ממש מהר (עשתה מעקב זקיקים וזהו) בקיצור, תהיי אופטימית מותק!! חיבוק גדול!!

 

[בטא מפוצצת פלוס 2]

אויש, שאת מתוקה!

איזו הודעה מעודדת ונפלאה. תחושת חוסר השליטה - זה בדיוק זה. אני פריק קונטרול ברמות קשות. לכן אני צריכה להעמיק את הידע, כי ככה אני מרגישה, גם אם באופן אשלייתי לחלוטין, שאיכשהו יש לי שליטה במצב. לגבי בנות שכמעט ולא סובלות, כנראה שזה לא המצב אצלי. כי אני רק בעקבות הסבל והכאב הגעתי לאופציית האנדו'. אף רופא לא דיבר איתי על זה מעולם. אם הן לא סובלות, איך הגיעו לאבחנה הזאת? והריון טבעי.. זה לא משהו שקורה רק באגדה? זו עם החסידה? המצב אצלנו מבחינת פוריות לא איי-איי-איי גם כך. אחוז הפריות נמוך מאד (פחות מעשרה אחוזים) באיקסי. אגב, לא שאלתי מה הקשר של האנדו' לקליטת העוברים. טוב, נו.. אני מניחה שמוסיף זה בטח לא. וסליחה, אבל בת 33 זו לא פרגית צעירה שרק עזבה את הקן?

תודה תודה לך! ערב מקסים.

 

[זהבה240]

לא בהכרח יהיה נורא

תקחי בחשבון שחלק גדול מהנשים עם אנדו' לא סובלות מאוד. כמעט בכלל לא. ואחוז מאוד גדול מהנשים בעולם סובלות מאנדו' ואפילו לא יודעת שזה זה. מי שכאן בפורום אלה , וזה הגיוני וברור, נשים שסובלות יותר. כי אחרת הן בכלל לא היו צריכות את הפורום הזה. יש כאן נשים שהאנדו' פגע להן במעיים ובצורה חמורה. אז מה? זה אומר שאצל רוב הנשים זה ככה? לא צודקת רופאת הנשים שלך. ברוב המקרים זה לא מגיע למעיים ועוד פחות מזה ההגעה לריאות. שוב, אפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה או על חצי הכוס הריקה. אז סבלת קודם ולא היה לך 'אבא', ועכשיו יש. עכשיו את בידיים טובות. יש מי שיודע מה לעשות איתך. יש לך בפני מי להעלות בעיות וכאבים שלך. יש מי שיטפל בך. וזה נהדר!!!! - בין כה היה לך אנדו'. הוא לא הומצא עכשיו. הוא קיים והוא חלק ממך. אז עכשיו הוא מטופל. וזה יופי. זו התקדמות מאוד משמעותית בחייך. לא נסיגה כמו שאת חושבת עכשיו. אלא רק התקדמות. אז בעצם לא קרה כלום. שום דבר חדש שלילי. תחשבי על זה מהכיוון הזה. את רק יכולה לנוח נפשית ולהבין שיש מי שדואג לך ועוזר לך. כמובן , שזה מצער מאוד ולפעמים גם מדכא מאוד לא להיות בריאים ולסבול. אבל זה היה גם קודם. בהצלחה זהבה

 

[בטא מפוצצת פלוס 2]

הלוואי שלא יהיה נורא

לא רק לי, אלא לכולנו פה. אבל ממה שאני קוראת (ולא מגיבה יותר מדי, כי הידע שלי כרגע שואף לאפס) הרבה בנות סובלות. ומאד. ולא חשבתי על זה כמו שכתבת, שבעצם מי שכאן אלה הסובלות יותר. וההסבר שלך הוא הגיוני להפליא, ושכלתני מאד. ואני, כדי להגיע לשכלתני, צריכה קודם לעבור את הרגש. וכרגע, הרגש שלי לא מרגיש ככ' שמח.. למען האמת, קצת מבולגן לי, הרבה מבולבל, ומאד מודאג. אז נכון, אני יודעת, יהיה בסדר. העיקר שעכשיו אני יודעת מה זה (למרות שבקופה בינתיים לא מאשרים לי ט.17, ובטח שאין מה לדבר על המשך טיפול במכון בתה"ש, ככה שאני עדיין לא מרגישה שהגעתי למקום בטוח ושיודעים מה לעשות איתי). תודה לך על מה שכתבת. לוקחת את זה איתי. וכמו שאני מכירה את עצמי, אני בטוחה שביומיים שלושה הקרובים, בכל יום ארגיש קצת יותר טוב, עד שאחזור לעצמי לגמרי, ואז סביר להניח שאכנס למוד מלחמתי, גם מול הקופה, וגם מבחינת הידע. ערב נעים