חלומותשל אחרים
New member
מבולבלת (ט')
הזמן עובר. טס יותר נכון.
קמה כל בוקר לשגרה של הסטאז'. טוב לי שם. אני נהנית ללמוד ולעשות. אני נהנית להצליח, ומצליחה לקחת יותר בקלות את הרגעים שבהם אני לא מצליחה.
סה"כ הכל באמת בסדר. לפעמים אפילו יותר מבסדר.
אבל יש את הימי משבר האלה. ימים שבהם אני מגרדת את עצמי בקושי מהמיטה. ימים שבהם אני רוצה לשרוף את הארון ואת עצמי בתוכו. ימים שאני לא מצליחה להתנתק מהענן הזה שמלווה אותי.
שומרת פחות או יותר על המשקל. עדיין נלחצת בטירוף לראות עלייה ומאושרת לראות ירידה. מנהלת יחסי אהבה שנאה עם המכשיר הזה, עם המספר הזה.
לפעמים אוכלת קרוב יותר לתפריט, לפעמים לא. כמעט אף פעם לא עומדת בו במלואו. אבל אוכלת מספיק, באמת מספיק.
יש ימים שאני נהנית לאכול, יש ימים שזה בסדר, ויש ימים שכל עניין האכילה הזה מרגיש מיותר לחלוטין. כל כך הרבה יותר קל בלי.
יש ימים שאני נהנית להתלבש יפה, מרגישה נוח עם עצמי, ותוהה למה בכלל אני ממשיכה בטיפול.
אתמול מצאתי את עצמי יושבת מול הפסיכולוג ושותקת. חצי שעה של שתיקה על שהוא סוףסוף שחרר אותי.
מה הטעם לדבר שוב ושוב על אותם דברים? לדבר שוב על איך שאבא שלי הורס לכולנו את החיים? על זה שלפעמים אני שונאת את הגוף הזה אבל רוב הזמן לא?
זו המציאות שלי. אני מכירה אותה אותה טוב. מה יש עוד לחפור?? מנסה להסתדר עם מה שיש בינתיים.
לפעמים מתחרטת שלא הלכתי לבית השיקומי. אולי זו הייתה טעות? אולי לא? רק הזמן יגיד... אבל כמה זמן?
לא מבינה כל כך מה קורה איתי. מרגישה שאני לא בפנים, אבל לא לגמרי בחוץ.
הזמן עובר. טס יותר נכון.
קמה כל בוקר לשגרה של הסטאז'. טוב לי שם. אני נהנית ללמוד ולעשות. אני נהנית להצליח, ומצליחה לקחת יותר בקלות את הרגעים שבהם אני לא מצליחה.
סה"כ הכל באמת בסדר. לפעמים אפילו יותר מבסדר.
אבל יש את הימי משבר האלה. ימים שבהם אני מגרדת את עצמי בקושי מהמיטה. ימים שבהם אני רוצה לשרוף את הארון ואת עצמי בתוכו. ימים שאני לא מצליחה להתנתק מהענן הזה שמלווה אותי.
שומרת פחות או יותר על המשקל. עדיין נלחצת בטירוף לראות עלייה ומאושרת לראות ירידה. מנהלת יחסי אהבה שנאה עם המכשיר הזה, עם המספר הזה.
לפעמים אוכלת קרוב יותר לתפריט, לפעמים לא. כמעט אף פעם לא עומדת בו במלואו. אבל אוכלת מספיק, באמת מספיק.
יש ימים שאני נהנית לאכול, יש ימים שזה בסדר, ויש ימים שכל עניין האכילה הזה מרגיש מיותר לחלוטין. כל כך הרבה יותר קל בלי.
יש ימים שאני נהנית להתלבש יפה, מרגישה נוח עם עצמי, ותוהה למה בכלל אני ממשיכה בטיפול.
אתמול מצאתי את עצמי יושבת מול הפסיכולוג ושותקת. חצי שעה של שתיקה על שהוא סוףסוף שחרר אותי.
מה הטעם לדבר שוב ושוב על אותם דברים? לדבר שוב על איך שאבא שלי הורס לכולנו את החיים? על זה שלפעמים אני שונאת את הגוף הזה אבל רוב הזמן לא?
זו המציאות שלי. אני מכירה אותה אותה טוב. מה יש עוד לחפור?? מנסה להסתדר עם מה שיש בינתיים.
לפעמים מתחרטת שלא הלכתי לבית השיקומי. אולי זו הייתה טעות? אולי לא? רק הזמן יגיד... אבל כמה זמן?
לא מבינה כל כך מה קורה איתי. מרגישה שאני לא בפנים, אבל לא לגמרי בחוץ.