מבוא ליחסים
"אני יודעת שזה לא מתאים, בואי ניתן לקשר להיות, ניתן לעצמנו להיות ביחד ל- בינתיים, עד שכל אחת תמצא את הקשר הנכון עבורה. נהיה ביחד ללא התחייבויות, מוכנות לזוז כשמישהי תרצה לבדוק קשר אחר". ככה סיכמתי את דברי אחרי שחשבתי לילות סביב השעון איך לשמור על הקשר הזה שמרעיד ומסקרן אותי. רציתי לשבור את המיתוס הטיפשי 'שאין להחזיק את המקל בשני קצותיו' או 'שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה'. יש עוגות ויש מקלות... ככה ישבנו בבית קפה בשעות אחה"צ מתכננות איך לשמור על קשר ללא עתיד. אף פעם לא ידעתי כמה עתיד יש בתוך ההווה, וכמה ההווה צריך להזיע כדי שיראו שהוא שווה. אני ראיתי ואני רציתי הווה שווה. כל אחת הייתה בגיל אחר, בשלב אחר בחייה. היה כף להסכים לדרך שמאפשרת עדיין לצעוד בשתיים ולהרגיש שאין שום דבר שמאיים על התוכניות של כל אחת בנפרד. היא רצתה ילדים, ואני בסרט הזה כבר הייתי. גרושה מאושרת עם שני ילדים מקסימים רוצה לבלוע את החיים, לצאת מיחסים שהיו כל כך חונקים, לגלות את העולם שנכבש בלעדי. היא הייתה רווקה, שבעה מקשרים והתנסויות רק חלמה לפגוש את מי שיחד יבנו משפחה, יחד יולידו ילדים ויחיו את כל הכבלים המשפחתיים כולל שבתות וחגים. נכנסנו לשגרת יחסים נעימה אוכלות רק את הקצפת שבעוגה כולל הדובדבנים ומשאירות אותה שלמה. מקיימות יחסים בבועה שלא חודרת למציאות אחת של השנייה. צופות בסרטים, מנתחות סרטים, מביימות סרטים בתחושה שגלינו את הנוסחה ליחסים שלא נשחקים, שגלינו את היחס הנכון שבין קרבה מרחק ששומר כל הזמן על טעם של עוד. יום שישי כהרגלי לקחתי חולצה שתיים אצלה כבר הייתה מברשת השיניים, ונסעתי למי שגילתה ביחד איתי שלא מוכרחים לחיות בנוסחאות המוכרות. מיד כשפתחה את הדלת ראיתי שפניה אינם כתמול שלשלום (הרגל שלי לכתוב על רגעים שבהם מתחולל משהו שמושך את השטיח מתחת לרגליי בשפה מליצית, כאילו שהשפה הגבוהה לא תיתן לי ליפול כל כך למטה. בפגישה הזו זה הטריק לא כל כך עזר). מתאימה את עצמי למצב הרוח שלה נכנסתי שקטה לא מחבקת, התיישבתי מולה כאילו מוכנה לקלוט את הבשורה. בדיעבד חשבתי למה הקלתי עליה בתפאורה? היא ירתה חץ קצר: "פגשתי מישהי ואני רוצה להיות אתה". לשמור על כבודי לא שאלתי מילה, מה גם שהסכם זה הסכם גם אם לא נחתם בדיו כחולה או בטיפת דם אדומה. לקחתי את התיק, השארתי את מברשת השיניים אצלה . התנעתי, נהגתי בתחושה של שלווה, לא הבנתי מה קורה פה 'נפלה פצצה' ואני רגועה? מרוצה שקראתי את עצמי נכון, יכולה לזוז כשהיא 'בודקת' אהבה חדשה. אחרי שבועות באחד הערבים דפיקה בדלת. אני פותחת ורואה אותה מולי: "מה את עושה פה"?. השאלות הכי חכמות יוצאות לי כשאני מופתעת. היא לא התבלבלה וענתה: "סיור כתובות של החטיבה". נכנסנו למטבח כוסות קפה ושיחה פשוטה על יום יום פשוט שלי ושלה. שום מילה על מה קורה בינה לאחרת. מוצאת את עצמי כל כך מתאפקת אבל יודעת שבשאלה אחת אני אהפוך אותה לקיימת, והזוגיות הזו או מה שנותר ממנה היא רק של שתינו. נפרדנו בחיבוק ופעם הראשונה מאז הפרידה חשתי איך עולות לי הדמעות. יצאה ומיד התקשרתי לחברה, לספר לה שמשהו קורה ואני כבר לגמרי לא בטוחה מה באמת אני רוצה. חברתי היקרה מיהרה להתייצב, רוב הזמן שתקה ואני יללתי, בעיקר מלמלתי: "לא מאמינה שאני בוכה, הבטחתי לעצמי שלא עוד, אין לבכות בגלל אכזבה, מה זה אומר עלי אם אני בוכה? לא רוצה לפגוש את הרגשות שמגיחים אחרי שהורדו המסכים. איך זה קרה שהרגשות הסתננו בלי שכיוונתי את התנועה, בלי תמרורי אזהרה." חברתי החכמה הנהנה ואמרה : "ככה זה כשמדובר באהבה, טוב שאת מגלה רגשות אחרי מיליון שנה שאת חיה בזוגיות ומקיימת מצוות פרו ורבו". ידעתי שעכשיו זו שאלה ענקית אם אני משתעבדת להסכמים, ולתוכניות שהגיתי ימים שלמים על איך לשמור על קירבה מרחק ביחסים, או מוכנה מחדש לטרוף את הקלפים ולהיכנס למוכר רק לדאוג שהדמויות יפיקו מעצמן דברים אחרים מלבד להרוס יחסים. שוב עברו שבועות ולילות ללא שינה אבל התגבשה החלטה מאוד ברורה. ערב אחד, בלי להתקשר בלי להודיע עם תחושה פנימית מאוד חזקה שהדרך פנויה התנעתי ונסעתי. פתחה את הדלת ושאלה: "מה את עושה פה?" "אני מוכנה להביא יחד עוד ילדים, ולהיכנס מחדש לקופסה שקוראים לה משפחה". חיוך רחב עלה על שפתיה (עיניה תמיד מחייכות) חיבקה אותי ואמרה: "אחרי שלימדת אותי להיות פרפר חופשי את רוצה להכניס את שתינו למלכודות?"
"אני יודעת שזה לא מתאים, בואי ניתן לקשר להיות, ניתן לעצמנו להיות ביחד ל- בינתיים, עד שכל אחת תמצא את הקשר הנכון עבורה. נהיה ביחד ללא התחייבויות, מוכנות לזוז כשמישהי תרצה לבדוק קשר אחר". ככה סיכמתי את דברי אחרי שחשבתי לילות סביב השעון איך לשמור על הקשר הזה שמרעיד ומסקרן אותי. רציתי לשבור את המיתוס הטיפשי 'שאין להחזיק את המקל בשני קצותיו' או 'שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה'. יש עוגות ויש מקלות... ככה ישבנו בבית קפה בשעות אחה"צ מתכננות איך לשמור על קשר ללא עתיד. אף פעם לא ידעתי כמה עתיד יש בתוך ההווה, וכמה ההווה צריך להזיע כדי שיראו שהוא שווה. אני ראיתי ואני רציתי הווה שווה. כל אחת הייתה בגיל אחר, בשלב אחר בחייה. היה כף להסכים לדרך שמאפשרת עדיין לצעוד בשתיים ולהרגיש שאין שום דבר שמאיים על התוכניות של כל אחת בנפרד. היא רצתה ילדים, ואני בסרט הזה כבר הייתי. גרושה מאושרת עם שני ילדים מקסימים רוצה לבלוע את החיים, לצאת מיחסים שהיו כל כך חונקים, לגלות את העולם שנכבש בלעדי. היא הייתה רווקה, שבעה מקשרים והתנסויות רק חלמה לפגוש את מי שיחד יבנו משפחה, יחד יולידו ילדים ויחיו את כל הכבלים המשפחתיים כולל שבתות וחגים. נכנסנו לשגרת יחסים נעימה אוכלות רק את הקצפת שבעוגה כולל הדובדבנים ומשאירות אותה שלמה. מקיימות יחסים בבועה שלא חודרת למציאות אחת של השנייה. צופות בסרטים, מנתחות סרטים, מביימות סרטים בתחושה שגלינו את הנוסחה ליחסים שלא נשחקים, שגלינו את היחס הנכון שבין קרבה מרחק ששומר כל הזמן על טעם של עוד. יום שישי כהרגלי לקחתי חולצה שתיים אצלה כבר הייתה מברשת השיניים, ונסעתי למי שגילתה ביחד איתי שלא מוכרחים לחיות בנוסחאות המוכרות. מיד כשפתחה את הדלת ראיתי שפניה אינם כתמול שלשלום (הרגל שלי לכתוב על רגעים שבהם מתחולל משהו שמושך את השטיח מתחת לרגליי בשפה מליצית, כאילו שהשפה הגבוהה לא תיתן לי ליפול כל כך למטה. בפגישה הזו זה הטריק לא כל כך עזר). מתאימה את עצמי למצב הרוח שלה נכנסתי שקטה לא מחבקת, התיישבתי מולה כאילו מוכנה לקלוט את הבשורה. בדיעבד חשבתי למה הקלתי עליה בתפאורה? היא ירתה חץ קצר: "פגשתי מישהי ואני רוצה להיות אתה". לשמור על כבודי לא שאלתי מילה, מה גם שהסכם זה הסכם גם אם לא נחתם בדיו כחולה או בטיפת דם אדומה. לקחתי את התיק, השארתי את מברשת השיניים אצלה . התנעתי, נהגתי בתחושה של שלווה, לא הבנתי מה קורה פה 'נפלה פצצה' ואני רגועה? מרוצה שקראתי את עצמי נכון, יכולה לזוז כשהיא 'בודקת' אהבה חדשה. אחרי שבועות באחד הערבים דפיקה בדלת. אני פותחת ורואה אותה מולי: "מה את עושה פה"?. השאלות הכי חכמות יוצאות לי כשאני מופתעת. היא לא התבלבלה וענתה: "סיור כתובות של החטיבה". נכנסנו למטבח כוסות קפה ושיחה פשוטה על יום יום פשוט שלי ושלה. שום מילה על מה קורה בינה לאחרת. מוצאת את עצמי כל כך מתאפקת אבל יודעת שבשאלה אחת אני אהפוך אותה לקיימת, והזוגיות הזו או מה שנותר ממנה היא רק של שתינו. נפרדנו בחיבוק ופעם הראשונה מאז הפרידה חשתי איך עולות לי הדמעות. יצאה ומיד התקשרתי לחברה, לספר לה שמשהו קורה ואני כבר לגמרי לא בטוחה מה באמת אני רוצה. חברתי היקרה מיהרה להתייצב, רוב הזמן שתקה ואני יללתי, בעיקר מלמלתי: "לא מאמינה שאני בוכה, הבטחתי לעצמי שלא עוד, אין לבכות בגלל אכזבה, מה זה אומר עלי אם אני בוכה? לא רוצה לפגוש את הרגשות שמגיחים אחרי שהורדו המסכים. איך זה קרה שהרגשות הסתננו בלי שכיוונתי את התנועה, בלי תמרורי אזהרה." חברתי החכמה הנהנה ואמרה : "ככה זה כשמדובר באהבה, טוב שאת מגלה רגשות אחרי מיליון שנה שאת חיה בזוגיות ומקיימת מצוות פרו ורבו". ידעתי שעכשיו זו שאלה ענקית אם אני משתעבדת להסכמים, ולתוכניות שהגיתי ימים שלמים על איך לשמור על קירבה מרחק ביחסים, או מוכנה מחדש לטרוף את הקלפים ולהיכנס למוכר רק לדאוג שהדמויות יפיקו מעצמן דברים אחרים מלבד להרוס יחסים. שוב עברו שבועות ולילות ללא שינה אבל התגבשה החלטה מאוד ברורה. ערב אחד, בלי להתקשר בלי להודיע עם תחושה פנימית מאוד חזקה שהדרך פנויה התנעתי ונסעתי. פתחה את הדלת ושאלה: "מה את עושה פה?" "אני מוכנה להביא יחד עוד ילדים, ולהיכנס מחדש לקופסה שקוראים לה משפחה". חיוך רחב עלה על שפתיה (עיניה תמיד מחייכות) חיבקה אותי ואמרה: "אחרי שלימדת אותי להיות פרפר חופשי את רוצה להכניס את שתינו למלכודות?"