פיו
איזה טוב שזה נגמר... יו
חוץ מקטע בודד בפזמון בYes לא אהבתי אף שיר באלבום הזה
ככ צעקני וצווחני. דמי בערך צועקת בכל שיר, ממש בהמתיות לשמע! למה... למה צריך לעשות את זה ככ מכני ויענו לשדר שאת ווקאליסטית טובה, כשהשיר בסך הכל מבקש לקבל ביצוע טוב, רך, נעים, שאפשר יהיה לשם שינוי להתחבר אליו.
Yes- הוא השיר הבערך הכי נחמד שם. ובעיקר בזכות הפזמון שאני אוהב בו.
Father - שהיה אמור לתפוס את המקום המרגש והווידוי שדמי רצתה להעביר בו, הפך לשיר צעקות, האשמות ותכלס, המילים בו ככ טיפשיות שפשוט איבדתי בו עניין דיי מהר.
איך אפשר לשלב משפטים כאלה בשיר, לא ברור לי. אחד סותר את השני, השני מנסה להאשים את הקודם. ודמי שבסך הכל רוצה לצעוק ולשדר איכות. קומדיה.
האחרון- נשמע כמו מיקס בין כריסטינה ואיימי ווינהאוס.
ממש שיר שהולך בכיוון הזה ואפשר לומר שהוא לא רע. אבל לא תפס אותי באופן מסוים.