מארק מולנדור - רשמים
לפני שבועיים הייתה הפגישה הראשונה בה שיחקתי את הדמות החדשה במערכה החדשה, ועד כה טרם התפניתי לכתוב רשמים כמו שהבטחתי, כיוון שמחר כבר בפגישה השנייה, החלטתי בכל זאת להתאמץ ולכתוב. לא הצלחתי עדיין לשכנע אף אחד אחר בחבורה לעשות את אותו הדבר, אבל אולי הם יצטרפו בעתיד. אני ממליץ לקרוא גם את שאלון ה58 שעשיתי על הדמות. חפשו אותו באחד העמודים הקודמים. מארק העריך שזו תהיה עבודה פשוטה. להגיע לעיר המחוז הנידחת ההיא, למצוא את הבחור המשונה ההוא ולהעביר לו את ההודעה, שמשום מה הייתה חתומה בתוך מכל מתכת, שמארק לא ראה בו שום מגרעת או מקום לפתיחה. מסתבר שכל אחד עושה לפעמים הערכות שגויות. כשהגיע לעיר הוא די התאכזב. איכשהו, הוא חשב שבתור בירת מחוז היא תיראה יותר מרשימה. ברור שהיא לא תשתווה לבירת תיסלור בעצמה או אפילו לבירת דוכסות בנדוויק, אך בכל זאת לא לעיר הצפופה והמוזנחת הזו הוא ציפה. לא נורא, הוא חשב, אני לא מתכוון להישאר כאן הרבה זמן. הקדמתי ביום את מועד הפגישה, עדיף שאשכור חדר ללילה באיזה פונדק, עדיף זול, יש לי דברים אחרים להוציא עליהם כסף בזמן הקרוב. למחרת הוא מצא את הנפחייה שחיפש, מקום קטן ברחוב הפלדה שהתמחה בחישול שריונות ומגינים. הוא לבש את חליפתו השנייה באיכותה (ירוקה וזרועה בדוגמאות של דבורים זהובות) וניגש לשם. את פניו קיבל בחור צעיר, גבוה וחיוור, בכלל לא מתאים לתיאור שמארק קיבל. "אולי עובד כאן במקרה בחור מבוגר יותר, גובה כזה בערך, עם צלקת ושפם?" הוא שאל, מוותר על מעטה החשאיות שרצה לסגל לעצמו כיוון שכבר הספיק לאבד את סבלנותו. "כן, זה האדון שלי," ענה לו הבחור, "הוא יחזור מחרתיים". עוד יומיים בחור הזה, חשב מארק, בטח אני אחטוף איזו מחלה, אם לא ישדדו אותי קודם, הוא לפתע נהיה ער לכמות הגדולה יחסית של מטבעות שהייתה באמתחתו. טוב, חשב, אם אני כבר כאן אולי נבדוק אם יש כאן שריון שעונה על צרכי, אחרי הכל בכל מקרה נזקקתי לאחד. הוא חלף בהבעת גועל על פני השריונות הכבדים יותר, עד שמצא חולצת שרשראות קלה. השוליה נקב במחיר שנראה למארק מופרז, והוא לא הצליח להוריד אותו למשהו שנמצא בהישג ידו של מארק, גם לא כשניסה לקנות במקום זה מותנית עור עם חיזוקי מתכת. בסוף הוא הסתפק בבאקלר, אחד המגינים הקטנים עד כדי גיחוך הללו שהמורה שלו סיפר לו איך רקדני המים המומחים משתמשים בהם יחד עם נשק באתה יד. כשבא כעבור יומיים, חרש השריונות טרם חזר. הוא המשיך לפקוד את החנות יום אחר יום, והמקום כבר נמאס עליו לגמרי, והוא השתוקק לעזוב למקום מעניין יותר, או לפחות בחזרה לבנדוויק.
לפני שבועיים הייתה הפגישה הראשונה בה שיחקתי את הדמות החדשה במערכה החדשה, ועד כה טרם התפניתי לכתוב רשמים כמו שהבטחתי, כיוון שמחר כבר בפגישה השנייה, החלטתי בכל זאת להתאמץ ולכתוב. לא הצלחתי עדיין לשכנע אף אחד אחר בחבורה לעשות את אותו הדבר, אבל אולי הם יצטרפו בעתיד. אני ממליץ לקרוא גם את שאלון ה58 שעשיתי על הדמות. חפשו אותו באחד העמודים הקודמים. מארק העריך שזו תהיה עבודה פשוטה. להגיע לעיר המחוז הנידחת ההיא, למצוא את הבחור המשונה ההוא ולהעביר לו את ההודעה, שמשום מה הייתה חתומה בתוך מכל מתכת, שמארק לא ראה בו שום מגרעת או מקום לפתיחה. מסתבר שכל אחד עושה לפעמים הערכות שגויות. כשהגיע לעיר הוא די התאכזב. איכשהו, הוא חשב שבתור בירת מחוז היא תיראה יותר מרשימה. ברור שהיא לא תשתווה לבירת תיסלור בעצמה או אפילו לבירת דוכסות בנדוויק, אך בכל זאת לא לעיר הצפופה והמוזנחת הזו הוא ציפה. לא נורא, הוא חשב, אני לא מתכוון להישאר כאן הרבה זמן. הקדמתי ביום את מועד הפגישה, עדיף שאשכור חדר ללילה באיזה פונדק, עדיף זול, יש לי דברים אחרים להוציא עליהם כסף בזמן הקרוב. למחרת הוא מצא את הנפחייה שחיפש, מקום קטן ברחוב הפלדה שהתמחה בחישול שריונות ומגינים. הוא לבש את חליפתו השנייה באיכותה (ירוקה וזרועה בדוגמאות של דבורים זהובות) וניגש לשם. את פניו קיבל בחור צעיר, גבוה וחיוור, בכלל לא מתאים לתיאור שמארק קיבל. "אולי עובד כאן במקרה בחור מבוגר יותר, גובה כזה בערך, עם צלקת ושפם?" הוא שאל, מוותר על מעטה החשאיות שרצה לסגל לעצמו כיוון שכבר הספיק לאבד את סבלנותו. "כן, זה האדון שלי," ענה לו הבחור, "הוא יחזור מחרתיים". עוד יומיים בחור הזה, חשב מארק, בטח אני אחטוף איזו מחלה, אם לא ישדדו אותי קודם, הוא לפתע נהיה ער לכמות הגדולה יחסית של מטבעות שהייתה באמתחתו. טוב, חשב, אם אני כבר כאן אולי נבדוק אם יש כאן שריון שעונה על צרכי, אחרי הכל בכל מקרה נזקקתי לאחד. הוא חלף בהבעת גועל על פני השריונות הכבדים יותר, עד שמצא חולצת שרשראות קלה. השוליה נקב במחיר שנראה למארק מופרז, והוא לא הצליח להוריד אותו למשהו שנמצא בהישג ידו של מארק, גם לא כשניסה לקנות במקום זה מותנית עור עם חיזוקי מתכת. בסוף הוא הסתפק בבאקלר, אחד המגינים הקטנים עד כדי גיחוך הללו שהמורה שלו סיפר לו איך רקדני המים המומחים משתמשים בהם יחד עם נשק באתה יד. כשבא כעבור יומיים, חרש השריונות טרם חזר. הוא המשיך לפקוד את החנות יום אחר יום, והמקום כבר נמאס עליו לגמרי, והוא השתוקק לעזוב למקום מעניין יותר, או לפחות בחזרה לבנדוויק.