מטייל עם סנאים
New member
מאמר שכתבתי.
במאמר הזה אני מציג את הקשר שבין הסכם אוסלו לתמיכה הגדלה ב"שינוי". לכאורה, נראה כי אין קשר ואני סתם מבלבל את המוח. אבל אם תנסו להבין ולקרוא בין השורות, תראו קשר ברור בין השניים. "המפלצת החרדית" ~~~~~~~~~~~~ מדוע מפלגת "שינוי" מתחזקת? האם כי נמאס לעם מהסחטנות החרדית? האם משום שנקעה נפשו של העם מההשתמטות של בני הישיבות? או האם מפני שהעם מאס בדת? אין ניתן להצביע על סיבה אחת ברורה, אך העובדות מדברות בעד עצמן: שינוי מתחזקת, ובגדול. לפי התחזיות, שינוי עשוייה להכפיל את כוחה בבחירות הקרובות, ובדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה- העם מביע את רצונו הברור. העם רוצה שינוי. כן, העם רוצה שינוי. אבל איזה שינוי? מדוע התמיכה בשינוי גדלה כל כך? הרי תמיד היו חרדים, תמיד היו דתיים, תמיד היו חילוניים ותמיד היה ביניהם קונפליקט-דתי כלשהו. למה דווקא כעת ההתנגדות לחרדים גוברת? מדוע הדבר לא קרה עשרים שנים קודם לכן? ניתן אף להרחיב את הנושא ולשאול: האם ההתנגדות הרבה לחרדים נובעת מהפסקת ההתנגדות לגורם מפלג אחר בחברה? בספרו "בעל זבוב", ויליאם גולדינג מותח ביקורת חריפה על טבע האדם. האדם רע מטבעו, זהו המסר שהספר מעביר. בספר, חבורת ילדים שנקלעת לאי בודד הופכת משולחת כל רסן, והילדים בה, כדי להתמודד עם פחדם שלהם מן המצב, יוצרים לעצמם מפלצת בה הם תולים את פחדם. האם אנו רואים לנגד עינינו דפוס דומה של התנהגות בחברה הישראלית? יתכן. יתכן וכיום, החברה הישראלית אינה יודעת כיצד להתמודד עם פחדיה. היא אינה יודעת כיצד להיישיר עיניה לבעיות החוץ שלה, ולכן מוצאת לעצמה "שעיר לעזאזל"- החרדי. עד היום, העם היה מאוחד כנגד הטרור וכנגד שולחיו. למעשה, ניתן להציג את הטרור כ"מפלצת", ולהמשיל את העם לחבורת הילדים מ"בעל זבוב". היינו אחים זה לזה, תמכנו זה בזה בשעות הקשות, התאחדנו כנגד הטרור. כל אחד, בין אם זהו פרט בודד ובין אם זהו ציבור שלם, צריך להתמודד עם פחדיו בצורה כלשהי, ואחת מצורות ההתמודדות היא יצירת מפלצת, והתאחדות והתלכדות כנגדה. כך שמרנו על עם מאוחד עד כה. אך משהו נפגם באחדות הזו, והשד הדתי התפרץ מהבקבוק לפתע. אם כן, עד כה היינו מאוחדים כנגד הטרור. אך לאחרונה, האיחוד החיוני הזה נסדק ומתערער. תהליך זה החל עוד בחתימת הסכם אוסלו, כאשר העם, בהשפעה ישירה מהצד השמאלי במפה הפוליטית, החל לסבור באמת ובתמים כי הטרור פסק. הושלנו ע"י השמאל, כי הפלסטינים סרו מדרך הטרור ועלו על דרך השלום. האמנו בזה כי גרמו לנו להאמין בזה. תהליך זה נמשך גם עם תחילת גל פיגועי האוטובוסים של 1995-1996. החלה התעוררות בציבור, התחילו השאלות. היכן השלום המובטח? הרי מילאנו התחייבויותינו, מדוע אם כן אנו מותקפים? אך גם אז, השמאל דאג לדכא את האש בעודה בחיתוליה. "קורבנות השלום הם", קראו מנהיגי השמאל. הדרך לשלום כואבת, כך האמנו, ופעם נוספת המשכנו מבלי לשאול שאלות מיותרות. עם פרוץ האינתיפאדה באוקטובר שנת 2000, שוב פקחנו את העיניים. אשליית השלום התנפצה לנו לנגד עינינו. שוב חזרנו למראות הזוועתיים של פיגועים, גופות, דם ושלדי אוטובוסים מפוייחים. הפעם זה ברור, הפלסטינים בחרו בטרור. בחודשים הראשונים הבלגנו. נתנו הזדמנות נוספת לרוצחינו, שמא יסורו מדרכם. רה"מ דאז, אהוד ברק, שמר על מדיניות מאופקת בתקווה להרגיע את הרוחות. גם ממשיכו, אריאל שרון, שרבים סברו שהוא "יכנס באבי אביהם", שמר על איפוק ועל מתינות-תגובות. והמצב לא נרגע. הפעם ההתקוממות בעם גברה. בסקרים שנערכו, הליכוד לא נפל מתחת לקו 30 המנדטים. שרון, למרות המצב, זכה לתמיכה חסרת תקדים. ושאלנו את השמאל: היכן השלום שהבטחתם? והם, בהתחמקויות מפולפלות שנועדו לטהר אותם מאחריותם לכשלון החרוץ הזה, העדיפו להגן על עצמם ולהשיב:" ערפאת נורא רוצה לטפל בטרור, רק לא יכול", "יש פרטנר", ו"זהו רק מיעוט של טרוריסטים". השמאל דאג שוב לנקות את הצד הפלסטיני מאשמה, אולי שלא בכוונת זדון, אך עדיין- זאת הייתה התוצאה. שוב, לעם לא הייתה "מפלצת" להתאחד כנגדה. במצב אותו השמאל יצר, לא הייתה "מפלצת" שכזו. הפלסטינים נוקו מכל אשמה למצב, והעם חיפש אשמים חדשים למצבו. החברה חיפשה מישהו אחר לפרוק עליו את תסכולייה בעקבות המאורעות. כל זה היה אפשרי, אילולא הגנתו הנחרצת של השמאל על הטרור- העם היה מתאחד כנגדו שוב וחוסן החברה הישראלית היה נשמר. אך במצב בו הפלסטינים מנוקים מאשמה- לאן יפנה העם? או אז, העם מצא לו מפלצת חדשה: החרדים. "החרדים לא מתגייסים", "החרדים חיים על חשבונינו" ועוד שלל ססמאות הועלו בכל פינה. אם נסתכל על זה מהזווית ההסטורית, נגלה שתמיד היה זה כך. החרדים לא התגייסו, ודווקא חיינו עם זה נפלא. אך כעת, כאשר אין מפלצת להלחם בה, ודווקא בעיצומה של מלחמת קיום, העם מצא לעצמו את המפלצת התורנית. ניתן לקבוע בוודאות כי התמיכה בשינוי גודלת, ואכן זהו ביטוי לרצון העם. אך השאלה המרכזית היא מדוע ההתנגדות לחרדים גדלה. האם בגלל שבאמת הדבר מפריע לנו ויושב לנו על הנשמה, או בגלל שאנחנו צריכים מישהו להוציא עליו את העצבים בעקבות המצב הבטחוני הקשה, ובמיוחד כשכבר אי אפשר לכעוס על הצד השני, כי השמאל מכנה זאת בביטוי המפחיד "גזענות"? נצטרך לשאול את עצמינו את השאלה הזו, מדוע אנו תוקפים את החרדים בטענה שאינם מתגייסים, כאשר גם ערביי ישראל לא מתגייסים? מדוע עד כה לא התקוממנו כנגד ההסדר עם החרדים? האם זוהי יד המקרה, שעם חתימת ההסכם עם הפלסטינים החלה ההתקוממות נגד החרדים? האם העם מחפש לו מפלצת חדשה, כאשר את המפלצת הישנה השמאל דאג להפוך לקדושה מעונה? לסיכומו של דבר, צריך להבין כי תמיד יהיה לנו צורך במפלצת, בדמות הרעה להתאחד נגדה כאשר המצב קשה. הפיכת הטרור למפלצת היא לגיטימית וחיונית, ובלבד שישמר חוסנה החברתי של ישראל. השאלה היא אינה האם הפלסטינים הם מפלצת באמת, זהו אינו משהו אישי נגדם, אלא עוד דרך לשמור עלינו כעם מאוחד. אך כשהעם איבד את המפלצת שלו בשל מערכת הונאות משומנת היטב, הוא יצטרך למצוא לעצמו אחת חדשה. ואכן מצא. החרדים הם המפלצת התורנית, ויש לעקור הלך מחשבה זה מקרבינו, פן לא נצטרך עמים אחרים שיקומו עלינו לכלותינו. נעשה זאת לבד.
במאמר הזה אני מציג את הקשר שבין הסכם אוסלו לתמיכה הגדלה ב"שינוי". לכאורה, נראה כי אין קשר ואני סתם מבלבל את המוח. אבל אם תנסו להבין ולקרוא בין השורות, תראו קשר ברור בין השניים. "המפלצת החרדית" ~~~~~~~~~~~~ מדוע מפלגת "שינוי" מתחזקת? האם כי נמאס לעם מהסחטנות החרדית? האם משום שנקעה נפשו של העם מההשתמטות של בני הישיבות? או האם מפני שהעם מאס בדת? אין ניתן להצביע על סיבה אחת ברורה, אך העובדות מדברות בעד עצמן: שינוי מתחזקת, ובגדול. לפי התחזיות, שינוי עשוייה להכפיל את כוחה בבחירות הקרובות, ובדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה- העם מביע את רצונו הברור. העם רוצה שינוי. כן, העם רוצה שינוי. אבל איזה שינוי? מדוע התמיכה בשינוי גדלה כל כך? הרי תמיד היו חרדים, תמיד היו דתיים, תמיד היו חילוניים ותמיד היה ביניהם קונפליקט-דתי כלשהו. למה דווקא כעת ההתנגדות לחרדים גוברת? מדוע הדבר לא קרה עשרים שנים קודם לכן? ניתן אף להרחיב את הנושא ולשאול: האם ההתנגדות הרבה לחרדים נובעת מהפסקת ההתנגדות לגורם מפלג אחר בחברה? בספרו "בעל זבוב", ויליאם גולדינג מותח ביקורת חריפה על טבע האדם. האדם רע מטבעו, זהו המסר שהספר מעביר. בספר, חבורת ילדים שנקלעת לאי בודד הופכת משולחת כל רסן, והילדים בה, כדי להתמודד עם פחדם שלהם מן המצב, יוצרים לעצמם מפלצת בה הם תולים את פחדם. האם אנו רואים לנגד עינינו דפוס דומה של התנהגות בחברה הישראלית? יתכן. יתכן וכיום, החברה הישראלית אינה יודעת כיצד להתמודד עם פחדיה. היא אינה יודעת כיצד להיישיר עיניה לבעיות החוץ שלה, ולכן מוצאת לעצמה "שעיר לעזאזל"- החרדי. עד היום, העם היה מאוחד כנגד הטרור וכנגד שולחיו. למעשה, ניתן להציג את הטרור כ"מפלצת", ולהמשיל את העם לחבורת הילדים מ"בעל זבוב". היינו אחים זה לזה, תמכנו זה בזה בשעות הקשות, התאחדנו כנגד הטרור. כל אחד, בין אם זהו פרט בודד ובין אם זהו ציבור שלם, צריך להתמודד עם פחדיו בצורה כלשהי, ואחת מצורות ההתמודדות היא יצירת מפלצת, והתאחדות והתלכדות כנגדה. כך שמרנו על עם מאוחד עד כה. אך משהו נפגם באחדות הזו, והשד הדתי התפרץ מהבקבוק לפתע. אם כן, עד כה היינו מאוחדים כנגד הטרור. אך לאחרונה, האיחוד החיוני הזה נסדק ומתערער. תהליך זה החל עוד בחתימת הסכם אוסלו, כאשר העם, בהשפעה ישירה מהצד השמאלי במפה הפוליטית, החל לסבור באמת ובתמים כי הטרור פסק. הושלנו ע"י השמאל, כי הפלסטינים סרו מדרך הטרור ועלו על דרך השלום. האמנו בזה כי גרמו לנו להאמין בזה. תהליך זה נמשך גם עם תחילת גל פיגועי האוטובוסים של 1995-1996. החלה התעוררות בציבור, התחילו השאלות. היכן השלום המובטח? הרי מילאנו התחייבויותינו, מדוע אם כן אנו מותקפים? אך גם אז, השמאל דאג לדכא את האש בעודה בחיתוליה. "קורבנות השלום הם", קראו מנהיגי השמאל. הדרך לשלום כואבת, כך האמנו, ופעם נוספת המשכנו מבלי לשאול שאלות מיותרות. עם פרוץ האינתיפאדה באוקטובר שנת 2000, שוב פקחנו את העיניים. אשליית השלום התנפצה לנו לנגד עינינו. שוב חזרנו למראות הזוועתיים של פיגועים, גופות, דם ושלדי אוטובוסים מפוייחים. הפעם זה ברור, הפלסטינים בחרו בטרור. בחודשים הראשונים הבלגנו. נתנו הזדמנות נוספת לרוצחינו, שמא יסורו מדרכם. רה"מ דאז, אהוד ברק, שמר על מדיניות מאופקת בתקווה להרגיע את הרוחות. גם ממשיכו, אריאל שרון, שרבים סברו שהוא "יכנס באבי אביהם", שמר על איפוק ועל מתינות-תגובות. והמצב לא נרגע. הפעם ההתקוממות בעם גברה. בסקרים שנערכו, הליכוד לא נפל מתחת לקו 30 המנדטים. שרון, למרות המצב, זכה לתמיכה חסרת תקדים. ושאלנו את השמאל: היכן השלום שהבטחתם? והם, בהתחמקויות מפולפלות שנועדו לטהר אותם מאחריותם לכשלון החרוץ הזה, העדיפו להגן על עצמם ולהשיב:" ערפאת נורא רוצה לטפל בטרור, רק לא יכול", "יש פרטנר", ו"זהו רק מיעוט של טרוריסטים". השמאל דאג שוב לנקות את הצד הפלסטיני מאשמה, אולי שלא בכוונת זדון, אך עדיין- זאת הייתה התוצאה. שוב, לעם לא הייתה "מפלצת" להתאחד כנגדה. במצב אותו השמאל יצר, לא הייתה "מפלצת" שכזו. הפלסטינים נוקו מכל אשמה למצב, והעם חיפש אשמים חדשים למצבו. החברה חיפשה מישהו אחר לפרוק עליו את תסכולייה בעקבות המאורעות. כל זה היה אפשרי, אילולא הגנתו הנחרצת של השמאל על הטרור- העם היה מתאחד כנגדו שוב וחוסן החברה הישראלית היה נשמר. אך במצב בו הפלסטינים מנוקים מאשמה- לאן יפנה העם? או אז, העם מצא לו מפלצת חדשה: החרדים. "החרדים לא מתגייסים", "החרדים חיים על חשבונינו" ועוד שלל ססמאות הועלו בכל פינה. אם נסתכל על זה מהזווית ההסטורית, נגלה שתמיד היה זה כך. החרדים לא התגייסו, ודווקא חיינו עם זה נפלא. אך כעת, כאשר אין מפלצת להלחם בה, ודווקא בעיצומה של מלחמת קיום, העם מצא לעצמו את המפלצת התורנית. ניתן לקבוע בוודאות כי התמיכה בשינוי גודלת, ואכן זהו ביטוי לרצון העם. אך השאלה המרכזית היא מדוע ההתנגדות לחרדים גדלה. האם בגלל שבאמת הדבר מפריע לנו ויושב לנו על הנשמה, או בגלל שאנחנו צריכים מישהו להוציא עליו את העצבים בעקבות המצב הבטחוני הקשה, ובמיוחד כשכבר אי אפשר לכעוס על הצד השני, כי השמאל מכנה זאת בביטוי המפחיד "גזענות"? נצטרך לשאול את עצמינו את השאלה הזו, מדוע אנו תוקפים את החרדים בטענה שאינם מתגייסים, כאשר גם ערביי ישראל לא מתגייסים? מדוע עד כה לא התקוממנו כנגד ההסדר עם החרדים? האם זוהי יד המקרה, שעם חתימת ההסכם עם הפלסטינים החלה ההתקוממות נגד החרדים? האם העם מחפש לו מפלצת חדשה, כאשר את המפלצת הישנה השמאל דאג להפוך לקדושה מעונה? לסיכומו של דבר, צריך להבין כי תמיד יהיה לנו צורך במפלצת, בדמות הרעה להתאחד נגדה כאשר המצב קשה. הפיכת הטרור למפלצת היא לגיטימית וחיונית, ובלבד שישמר חוסנה החברתי של ישראל. השאלה היא אינה האם הפלסטינים הם מפלצת באמת, זהו אינו משהו אישי נגדם, אלא עוד דרך לשמור עלינו כעם מאוחד. אך כשהעם איבד את המפלצת שלו בשל מערכת הונאות משומנת היטב, הוא יצטרך למצוא לעצמו אחת חדשה. ואכן מצא. החרדים הם המפלצת התורנית, ויש לעקור הלך מחשבה זה מקרבינו, פן לא נצטרך עמים אחרים שיקומו עלינו לכלותינו. נעשה זאת לבד.