Apikachu L
New member
מאמר-פרקים טז',יז'
אז ככה הנה פרקים טז' ויז'.(השירשור הקודם עבר לעמוד הבא*) אני שולחת קובץ דבר שלאחרונה כל עשיתי כיהוא גדול מידי...אבל אל תחפשו שם את פרק א' כי זה מתחיל מ י' פרק טז'(כידוע)מוקדש לסטו גירל ופרק יז' אם לומר את האמת עדיין לא החלטתי...טוב אני מקדישה אותו למון(שממש ביקשה) ולטריירמון.פיספסתי מישהו?ממש מצטערת...פרק טז' - הישות הנוזלית היא מעבר לפינה… אפיקצ'ו שכבה ליד הקיר . היא ראתה שהיא מכוסה בדם אבל היא לא הרגישה את הכאב. היא שמעה פעם שאם הפציעות חמורות במיוחד לא חשים בכאב. משהו נזל על לחייה .טיפה כל שהיא. דמעה? שאלה אפיקצ'ו את עצמה. התברר שהיא טעתה . טיפת דם צנחה אל הריצפה. לפעמים דיג'ימונים נכנסו או יצאו אבל היא ראתה את הכל כמו דרך זכוכית. בלי קשר של ממש לנעשה. היא העיפה מבט לעבר הפינה שבה שכבה קארי, אבל היא לא ראתה אותה. סתם פינה. אבל משהו גם לה להבחין במין חוטי אופל. היא ניחשה שזה מין מארג הסוואה כזה. פתאום היא הרגישה כאב צורב בכף ידה. אבל היא לא יכלה לעשות כלום כי היא לא יכלה לזוז הרבה. היא עצמה את עיניה וכנראה נרדמה. היא שיערה שזה מה שקרה כי היא התעוררה בחדר מוזר מאוד. אנג'וומון בחנה את החדר שהיא נכנסה אליו. החדר היה קר. מאוד קר. זקיפי קרח התפוצצו כשהיא דרכה עליהם. היא התעטפה בגלימה השחורה שקיבלה ממיוטיסמון. מאיזו שהיא סיבה מאז התקרית עם הצלקות היא לא הצליחה להוריד אותה. והיא נשארה עליה לא משנה מה קרה. גם בזמן הדיג'יגדילה . מה שמאוד הפתיע אותה היה שהגלימה שהתאימה לה במדוייק באורך התאימה לה גם עכשיו. אנג'וומון לא נתנה לעצמה לתהות יותר מידי והמשיכה. החדר היה חשוך מכדי שהיא תוכל לראות הרבה. היא יצרה כדור אור שריחף לידה ובחנה את החדר. זה היה ממש מוגזם. בין נטיפי וזקיפי הקרח שהיו בכל מקום בחדר היו תלויים , מונחים או סתם מרחפים המוני תליונים בצורת 2 משולשים משולבים ללא בסיס קודקודו של כל אחד פונה למעלה והשני למטה, אחד היה שחור והשני לבן. תליונים של סמל אפלת האור או אור האופל, חשבה אנג'וומון באירוניה מסויימת. היא בחנה את החדר אבל לא ראתה שיש בו הרבה. ואז שמה לב למשהו מעניין למדי. באחת הפינות הייתה מין חצובה שעליה היתה מין צורה הנדסית מוזרה ומורכבת למדי מקרח(ראו-שירטוט… ). ניתן היה לסובב אותה. היא בחנה אותה מסביב. למעלה היה תליון שהיה שונה מהאחרים וגם משלושה צדדים היו תליונים כאלו . אבל התליונים היו שונים מאלו שהיו מפוזרים ברחבי החדר. אם כי אנג'וומון לא ידעה איך להסביר זאת. היא המשיכה לבחון את החדר המשונה . ואז הדלת נטרקה. אנג'וומון הגיעה אליה במהירות ואז ראתה שאין דלת… "אני לא אוהבת להיות לכודה" מילמלה אנג'וומון והתחילה לחפש יציאה... קארי פקחה את עיניה באפלה. היא הרגישה טוב יותר. כאשר ניסתה לפנות אל אפיקצ'ו אבל היה שקט והיא אפילו לא שמעה את עצמה. היה ממש חשוך ולח. ממש לח , וחם מאוד. וחשוך. קארי נשענה על קיר שהיה סמוך אליה והתרוממה. היא יצרה כדור אור אבל לא היה כלום , חושך ואפלה למרות שהיא ידעה שהוא נוצר. –האם אני עיוורת?- שאלה את עצמה קארי, צנחה על הארץ ופרצה בבכי. והיא לא שמעה את עצמה. –כנראה גם חרשת- הירהרה קארי בינה לבין עצמה . ואז פתאום היא כמעט ולא הייתה מסוגלת לזוז. היא רק יכלה לכוץ מעט את שריריה ולא יותר. דמעות זלגו על לחייה והיא לא ידעה כמה זמן היא שכבה כך עד שמשהו לטף על פניה. קארי שבקושי יכלה לזוז נבהלה מאוד. מי שהיה שם ליטף שוב את פניה וראשה. הרים אותה בעדינות רבה ולקח אותה משם. אחר כך הושיב אותה על משהו רך וחיבק אותה. קארי לא ידעה מי זה אבל משהו אמר לה שהוא לא יפגע בה.היא נרגעה ונרדמה. מיוטיסמון הביט בקארי בשתיקה. וליטף שוב את ראשה. היא נרדמה. הוא השכיב אותה וכיסה אותה בשמיכה. הוא העביר את אצבעו על לחיה בעדינות. הוא ידע מה קרה לה. הישות האדומה – שחורה ההיא גרמה לזה… היא כנראה הייתה חלשה מכדי להתנגד לזה… הוא פעם עבר משהו דומה, רק יותר גרוע…ליפול לתוך אותה ישות ולסבול מהרס התבנית שלו. הרס בילתי הפיך. אבל היא רחוקה למדי, למה זה קורה לה? הוא לא זכר כמה זמן שכב שם אבל כאשר הצליח סוף סוף לעשות משהו הוא ניכנס לעולם שלו. הוא לא ידע כמה זמן שכב מחוסר הכרה אבל כאשר התאושש המשיך לבנות את העולם שלו, ולתכנן מתוך הצללים. אבל איך שהוא הישות ההיא לא עזבה אותו לכן הוא פיתח את המדליון ההוא בצורת אפלת האור כהגנה, את המדליון ההוא הוא לא עזב מעולם מאז כי זו הייתה ההגנה היחידה שלו מאותה ישות . אחר כך הוא הצליח להמציא את הגלימות ההן אבל הן יועדו לבנות האור בלבד כי היו לגלימות תפקידים נוספים. אבל כנראה שזה מחליש את ההגנה שלהן. מסיבה כל שהיא גם המדליון שלו פסק לתת הגנה, והוא לא הבין למה. למשרתים שלו היו מדליונים זהים אבל שלהם פעלו. הוא גילה למה המדליון הפסיק לפעול כעבור זמן מה. והוא לא אהב את הסיבה ההיא-כנראה שלמדליון יש השפעה מושלמת על אלו שיש להם תבניות שלמות. לאלו שיש להם תבניות הרוסות (כמוהו) ההשפעה פוחתת עם הזמן. הוא גם פיתח מדליונים לשלושתן, אבל אלו היו גם שונים מהאחרים. ניראה שהגלימה לא ממש עוזרת לה כעת. הוא נישק את קארי על מצחה ויצא מהחדר. אפיקצ'ו ישבה עטופה בגלימה שלה על שטיחון שמצאה בחדר והביטה באחד הקירות בעניין מסויים. כזה דבר היא עדיין לא ראתה. זה ניראה כמו מסך גדול ועליו ניראה מין נוזל אדום שחור שהתאסף בגושים. היא לא יכלה לומר למה אבל היא ידעה שזה רע מאוד. היא קמה וצלעה משם לעבר דלת.כאשר היא פתחה אותה היא נפלה על מישהו, למרבה הצער היא לא הספיקה ליראות על מי, והחושך אפף אותה. מיוטיסמון מצא את עצמו על הריצפה, וזה ממש הכעיס אותו. ואז ראה מי נפל עליו "שוב את? לעזאזל" נהם מיוטיסמון הוא נחלץ מתחתיה ונעמד. לאחר מיכן העיף מבט חדר שיצאה ממנו. זה מאוד לא מצא חן בעיניו. איך היא הגיעה לשם לעזאזל? הוא לא זכר ששם אותה בחדר ההוא. בעצם הוא לא זכר שיש חדר כזה ואת הטירה שלו הוא הכיר טוב מכף ידו. הוא הרים אותה ולקח אותה לחדר שבו בעצם היא התגוררה זמנית… אנג'וומון הסתובבה בחדר בעצבנות.ואז הבזיקה בראשה מחשבה -אולי המעמד המוזר ההוא הוא התשובה- היא ניגשה אל המעמד וסובבה אותו לאיטה. התליונים נמצאו עמוק בתוך הקרח וניתן היא להוציא אותם רק ע" משיכה בחוט שהיה קשור אליהם. היא המשיכה לסובב שקועה במחשבות. ואז לקחה את החוט של התליון המרכזי ו… "אם הייתי במקומך לא הייתי עושה את זה" נישמע קולו של מיוטיסמון אנג'וומון הסתובבה אליו "מה?" מיוטיסמון נישען על הקיר בעצלתיים "מה ששמעת! פרט לכך, יהיה באמת חבל אם תשתמשי במשהו שלא שייך לך!" "למה הם משמשים?" שאלה אנג'וומון בלי לדעת למה… "לכל אחד משוכני העולם הזה יש כאלו חוץ מלקאגאאפים ולכן.יש להם מטרה דומה לאלו של הגלימות שלכן, הם מגינים על כל שוכני העולם הזה מפני משהו שלמרבה הצער מפחיד יותר ממני" ענה מיוטיסמון בעצלתיים "מה זה?" שאלה אנג'וומון בלי לחשוב. "חחח…את באמת רוצה לדעת, מה?" אמר מיוטיסמון בקול קפוא אנג'וומון נרעדה מהמחשבה שיש משהו מפחיד ממנו. ואז נזכרה במשהו-באופל שרדף אותן באותה תקרית עם הצלקות. היא הבינה פתאום מה פרוש אותו סיוט שהיה לה על חורבן העולם הדיגיטלי. "האופל שמאיים על הכל הוא ישות שחורה אדומה נוזלית." אנג'וומון תהתה אם הוא קרא את מחשבותיה "אף אחד לא יודע מה היא באמת. אבל היא מחכה לכולנו ממש מעבר לפינה…" אמר מיוטיסמון ושבר מדליון של אפלת האור שהיה תלוי מצווארו. סוף פרק טז'
אז ככה הנה פרקים טז' ויז'.(השירשור הקודם עבר לעמוד הבא*) אני שולחת קובץ דבר שלאחרונה כל עשיתי כיהוא גדול מידי...אבל אל תחפשו שם את פרק א' כי זה מתחיל מ י' פרק טז'(כידוע)מוקדש לסטו גירל ופרק יז' אם לומר את האמת עדיין לא החלטתי...טוב אני מקדישה אותו למון(שממש ביקשה) ולטריירמון.פיספסתי מישהו?ממש מצטערת...פרק טז' - הישות הנוזלית היא מעבר לפינה… אפיקצ'ו שכבה ליד הקיר . היא ראתה שהיא מכוסה בדם אבל היא לא הרגישה את הכאב. היא שמעה פעם שאם הפציעות חמורות במיוחד לא חשים בכאב. משהו נזל על לחייה .טיפה כל שהיא. דמעה? שאלה אפיקצ'ו את עצמה. התברר שהיא טעתה . טיפת דם צנחה אל הריצפה. לפעמים דיג'ימונים נכנסו או יצאו אבל היא ראתה את הכל כמו דרך זכוכית. בלי קשר של ממש לנעשה. היא העיפה מבט לעבר הפינה שבה שכבה קארי, אבל היא לא ראתה אותה. סתם פינה. אבל משהו גם לה להבחין במין חוטי אופל. היא ניחשה שזה מין מארג הסוואה כזה. פתאום היא הרגישה כאב צורב בכף ידה. אבל היא לא יכלה לעשות כלום כי היא לא יכלה לזוז הרבה. היא עצמה את עיניה וכנראה נרדמה. היא שיערה שזה מה שקרה כי היא התעוררה בחדר מוזר מאוד. אנג'וומון בחנה את החדר שהיא נכנסה אליו. החדר היה קר. מאוד קר. זקיפי קרח התפוצצו כשהיא דרכה עליהם. היא התעטפה בגלימה השחורה שקיבלה ממיוטיסמון. מאיזו שהיא סיבה מאז התקרית עם הצלקות היא לא הצליחה להוריד אותה. והיא נשארה עליה לא משנה מה קרה. גם בזמן הדיג'יגדילה . מה שמאוד הפתיע אותה היה שהגלימה שהתאימה לה במדוייק באורך התאימה לה גם עכשיו. אנג'וומון לא נתנה לעצמה לתהות יותר מידי והמשיכה. החדר היה חשוך מכדי שהיא תוכל לראות הרבה. היא יצרה כדור אור שריחף לידה ובחנה את החדר. זה היה ממש מוגזם. בין נטיפי וזקיפי הקרח שהיו בכל מקום בחדר היו תלויים , מונחים או סתם מרחפים המוני תליונים בצורת 2 משולשים משולבים ללא בסיס קודקודו של כל אחד פונה למעלה והשני למטה, אחד היה שחור והשני לבן. תליונים של סמל אפלת האור או אור האופל, חשבה אנג'וומון באירוניה מסויימת. היא בחנה את החדר אבל לא ראתה שיש בו הרבה. ואז שמה לב למשהו מעניין למדי. באחת הפינות הייתה מין חצובה שעליה היתה מין צורה הנדסית מוזרה ומורכבת למדי מקרח(ראו-שירטוט… ). ניתן היה לסובב אותה. היא בחנה אותה מסביב. למעלה היה תליון שהיה שונה מהאחרים וגם משלושה צדדים היו תליונים כאלו . אבל התליונים היו שונים מאלו שהיו מפוזרים ברחבי החדר. אם כי אנג'וומון לא ידעה איך להסביר זאת. היא המשיכה לבחון את החדר המשונה . ואז הדלת נטרקה. אנג'וומון הגיעה אליה במהירות ואז ראתה שאין דלת… "אני לא אוהבת להיות לכודה" מילמלה אנג'וומון והתחילה לחפש יציאה... קארי פקחה את עיניה באפלה. היא הרגישה טוב יותר. כאשר ניסתה לפנות אל אפיקצ'ו אבל היה שקט והיא אפילו לא שמעה את עצמה. היה ממש חשוך ולח. ממש לח , וחם מאוד. וחשוך. קארי נשענה על קיר שהיה סמוך אליה והתרוממה. היא יצרה כדור אור אבל לא היה כלום , חושך ואפלה למרות שהיא ידעה שהוא נוצר. –האם אני עיוורת?- שאלה את עצמה קארי, צנחה על הארץ ופרצה בבכי. והיא לא שמעה את עצמה. –כנראה גם חרשת- הירהרה קארי בינה לבין עצמה . ואז פתאום היא כמעט ולא הייתה מסוגלת לזוז. היא רק יכלה לכוץ מעט את שריריה ולא יותר. דמעות זלגו על לחייה והיא לא ידעה כמה זמן היא שכבה כך עד שמשהו לטף על פניה. קארי שבקושי יכלה לזוז נבהלה מאוד. מי שהיה שם ליטף שוב את פניה וראשה. הרים אותה בעדינות רבה ולקח אותה משם. אחר כך הושיב אותה על משהו רך וחיבק אותה. קארי לא ידעה מי זה אבל משהו אמר לה שהוא לא יפגע בה.היא נרגעה ונרדמה. מיוטיסמון הביט בקארי בשתיקה. וליטף שוב את ראשה. היא נרדמה. הוא השכיב אותה וכיסה אותה בשמיכה. הוא העביר את אצבעו על לחיה בעדינות. הוא ידע מה קרה לה. הישות האדומה – שחורה ההיא גרמה לזה… היא כנראה הייתה חלשה מכדי להתנגד לזה… הוא פעם עבר משהו דומה, רק יותר גרוע…ליפול לתוך אותה ישות ולסבול מהרס התבנית שלו. הרס בילתי הפיך. אבל היא רחוקה למדי, למה זה קורה לה? הוא לא זכר כמה זמן שכב שם אבל כאשר הצליח סוף סוף לעשות משהו הוא ניכנס לעולם שלו. הוא לא ידע כמה זמן שכב מחוסר הכרה אבל כאשר התאושש המשיך לבנות את העולם שלו, ולתכנן מתוך הצללים. אבל איך שהוא הישות ההיא לא עזבה אותו לכן הוא פיתח את המדליון ההוא בצורת אפלת האור כהגנה, את המדליון ההוא הוא לא עזב מעולם מאז כי זו הייתה ההגנה היחידה שלו מאותה ישות . אחר כך הוא הצליח להמציא את הגלימות ההן אבל הן יועדו לבנות האור בלבד כי היו לגלימות תפקידים נוספים. אבל כנראה שזה מחליש את ההגנה שלהן. מסיבה כל שהיא גם המדליון שלו פסק לתת הגנה, והוא לא הבין למה. למשרתים שלו היו מדליונים זהים אבל שלהם פעלו. הוא גילה למה המדליון הפסיק לפעול כעבור זמן מה. והוא לא אהב את הסיבה ההיא-כנראה שלמדליון יש השפעה מושלמת על אלו שיש להם תבניות שלמות. לאלו שיש להם תבניות הרוסות (כמוהו) ההשפעה פוחתת עם הזמן. הוא גם פיתח מדליונים לשלושתן, אבל אלו היו גם שונים מהאחרים. ניראה שהגלימה לא ממש עוזרת לה כעת. הוא נישק את קארי על מצחה ויצא מהחדר. אפיקצ'ו ישבה עטופה בגלימה שלה על שטיחון שמצאה בחדר והביטה באחד הקירות בעניין מסויים. כזה דבר היא עדיין לא ראתה. זה ניראה כמו מסך גדול ועליו ניראה מין נוזל אדום שחור שהתאסף בגושים. היא לא יכלה לומר למה אבל היא ידעה שזה רע מאוד. היא קמה וצלעה משם לעבר דלת.כאשר היא פתחה אותה היא נפלה על מישהו, למרבה הצער היא לא הספיקה ליראות על מי, והחושך אפף אותה. מיוטיסמון מצא את עצמו על הריצפה, וזה ממש הכעיס אותו. ואז ראה מי נפל עליו "שוב את? לעזאזל" נהם מיוטיסמון הוא נחלץ מתחתיה ונעמד. לאחר מיכן העיף מבט חדר שיצאה ממנו. זה מאוד לא מצא חן בעיניו. איך היא הגיעה לשם לעזאזל? הוא לא זכר ששם אותה בחדר ההוא. בעצם הוא לא זכר שיש חדר כזה ואת הטירה שלו הוא הכיר טוב מכף ידו. הוא הרים אותה ולקח אותה לחדר שבו בעצם היא התגוררה זמנית… אנג'וומון הסתובבה בחדר בעצבנות.ואז הבזיקה בראשה מחשבה -אולי המעמד המוזר ההוא הוא התשובה- היא ניגשה אל המעמד וסובבה אותו לאיטה. התליונים נמצאו עמוק בתוך הקרח וניתן היא להוציא אותם רק ע" משיכה בחוט שהיה קשור אליהם. היא המשיכה לסובב שקועה במחשבות. ואז לקחה את החוט של התליון המרכזי ו… "אם הייתי במקומך לא הייתי עושה את זה" נישמע קולו של מיוטיסמון אנג'וומון הסתובבה אליו "מה?" מיוטיסמון נישען על הקיר בעצלתיים "מה ששמעת! פרט לכך, יהיה באמת חבל אם תשתמשי במשהו שלא שייך לך!" "למה הם משמשים?" שאלה אנג'וומון בלי לדעת למה… "לכל אחד משוכני העולם הזה יש כאלו חוץ מלקאגאאפים ולכן.יש להם מטרה דומה לאלו של הגלימות שלכן, הם מגינים על כל שוכני העולם הזה מפני משהו שלמרבה הצער מפחיד יותר ממני" ענה מיוטיסמון בעצלתיים "מה זה?" שאלה אנג'וומון בלי לחשוב. "חחח…את באמת רוצה לדעת, מה?" אמר מיוטיסמון בקול קפוא אנג'וומון נרעדה מהמחשבה שיש משהו מפחיד ממנו. ואז נזכרה במשהו-באופל שרדף אותן באותה תקרית עם הצלקות. היא הבינה פתאום מה פרוש אותו סיוט שהיה לה על חורבן העולם הדיגיטלי. "האופל שמאיים על הכל הוא ישות שחורה אדומה נוזלית." אנג'וומון תהתה אם הוא קרא את מחשבותיה "אף אחד לא יודע מה היא באמת. אבל היא מחכה לכולנו ממש מעבר לפינה…" אמר מיוטיסמון ושבר מדליון של אפלת האור שהיה תלוי מצווארו. סוף פרק טז'