מאמר מעניין שקראתי

ינוקא1

New member
מאמר מעניין שקראתי

אומנם לגבי מחול , אך נראה לי שיעניין אתכם גם :

ציטוט שני קטעים -

"ההומניסטים האמינו שנפש רהוטה אינה שלמה ללא גוף רהוט. תנועה מלאת חן היתה בעיניהם התגלמות של תבונה וחריפות. לכן הם לא ראו בגוף הרוקד דבר הנפרד מן המחשבה, אלא חלק בלתי נפרד ממנה, בדיוק כמו שפה. ריקוד נתפס לראשונה כאמנות, כרכיב מרכזי באמנות הגדולה של החיים. לצד ציור, אדריכלות, שירה ומדע, הפך הריקוד לחלק מהותי בתהליך הבניה של האדם החדש. . . .

. . . כך האידיאל של אמנות החיים, שהנחה את השיח על מחול בתקופת הרנסנס, פינה אט אט את מקומו לשיח על טכניקות למשמוע הגוף ודרכים למשול בו על הבמה: רהיטות הפכה לשליטה, והאדם החושב הפך לכלי צייתני. אפילו כיום, תהליך האימונים של בלרינה קלאסית הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאופן שבו אפשר להחדיר מרות כוחנית וידע טכני לתוך הגוף האנושי. ההליכה, שהיא כנראה המחווה הבסיסית ביותר של ההומו ספיינס, עוברת שינוי אלים בשתי דרכים מוכרות: ראשית, הרגליים פונות החוצה במקום קדימה; ושנית, האיזון בין העקב לבהונות נדחה ומוחלף ב"פוינט". בתי הספר לבלט במאות השמונה עשרה והתשע עשרה אפילו השתמשו במתקנים מכניים מיוחדים כדי לייצר את העיוותים הללו בכפות רגליהם של הרקדנים."
 

Zeev Foux

New member
גופנפש או נפשגוף

בהמשך לדיון, שני דברים העולים בראשי:

1) התפיסה הסינית גורסת אף בהשפעה "בכיוון השני".
בקליגרפיה - כשם שאנשי מעלה כתבו בכתב נערץ, כך חיקוי של הכתב והטמעתו ישפיע על אופי הכותב ומידותיו התרומיות
באמנויות הלחימה ובתנועה, אופי התנועה משפיע על הנע, ברמה הכי עמוקה

תבניות משפיעות על המודעות ועל האישיות.



2) כמעט כל אמנות לחימה הופכת להיות מורכבת יותר ויותר עם הזמן. עוד תבניות מתווספות, עוד רבדים. בשיטה שלי (לדוגמא) ניתן למצוא תיעוד היסטורי מתי ה"ממציא" הוסיף כלי נשק (שלא היו בתחילה), הוסיף תבניות וכן הלאה.

ולדעתי, הרבה פעמים, בתהליך הזה שבו מתווספות תבניות (קטות, פורמות) לשיטות, התלמידים הופכים ליותר צייתנים. הרי לא נפסיק ללמוד אצל המורה לפני שנגיר את כל 64 התבניות הקרביות, את 24 תבניות המעגל, את 384 היישומים הקרביים, את 24 תנועות הניי גונג וכן הלאה.

ומבלי משים, בדרך המתארכת תמיד, התלמידים עוברים תהליך של הנחלת דעות, עמדות, רעיונות, אמונות או השקפת עולם, שלא קשורה בעצם לאומנויות לחימה.

מהבחינה הזו מעטים הם המורים המחליטים להשמיט חומר, לפשט, לאחד...
(* האמור בסעיף 2 מתייחס בעיקר לאומנויות לחימה ותנועה סיניות שאני מכיר)

זאב
 

ינוקא1

New member


מאוד מסכים עם שתי הנקודות.

(ביהדות העקרון הראשון שהבאת נקרא - "אחר המעשים נמשכים הלבבות".
כלומר גם עשיית מעשים טובים "ללא לב" , תביא איתה את הלב בסופו של דבר).

בסופו של דבר כנראה מילת המפתח היא איזון -
איזון בין הקלט הבא מן החוץ , יכולת התלמיד להטמיע אותו , ויכולתו לבטא אותו דרכו.

כשלמדתי בזמנו רפואה סינית , זה היה מושווה לעיכול -
אנחנו מקבלים ידע מבחוץ , חלק מעכלים חלק דוחים , ובסופו של דבר הידע הזה הופך להיות בשר מבשרינו.

על מנת שהעיכול יהיה טוב , צריכה להיות התאמה בסיסית בין הקלט לבין יכולת העיכול שלנו.
אם יש לנו "קיבה חזקה" , נוכל לעכל גם דברים ושיטות "הרחוקים" מאיתנו - כי נוכל לברור היטב את הפסולת מהאוכל , להוציא החוצה מה שלא צריך , ולהטמיע את השאר.
אך אם מערכת העיכול חלשה , נוכל לעכל רק מזונות מסוימים , ה"קרובים" אלינו יותר.

גם הדרך המתארכת עם שכלול האומנות (כפי שכתבת ב2) יוצרת דילמה :
כי התארכות הדרך והפרטים יוצרת קיבוע של הדרך.
עץ צעיר יכול לגדול לכל הכיוונים , בזכות גמישותו - אך הוא פחות חזק.
עץ מבוגר אומנם כבר איננו גמיש - אך יכול לשאת עליו יותר משא.

שיטה כשהיא "צעירה" היא גמישה , ומאפשרת התפתחות לכיוונים רבים.
ככל שהיא משתכללת , היא נהיית חזקה יותר , אך היא מאבדת את גמישותה.
היא נהיית יותר מובחנת , יותר מקובעת - יותר קשה.

ובסופו של דבר , יש כאן דילמה -
וזו לדעתי הדילמה בין קשה לרך , בין חוזק לגמישות.
ספר הדאו למשל מעדיף תמיד את הצד הרך - להיות גמיש ומשתנה כמו המיים והעץ הצעיר.
אך אני אישית דווקא חושב שגם זה סוג של חוסר איזון . . . האידאל הוא איפושהוא באמצע.

הכל עניין של איזון.


יום נהדר !
 
ספר הדאו לא מעדיף את הצד הרך.

הוא מדבר עליו, לא מעדיף אותו.
הוא מצביע (בין היתר) על החלק חסר הצורה שבתוכנו.
שיטה היא שיטה, אדם הוא אדם, רוח היא רוח... ודאי שיש מקום לכל מה שקיים.

בתור הפניית תשומת לב אל המקום החי, אך חסר הצורה, שבו מתקיימות כל הצורות כולן - אין ספר הדאו עסוק בשלילה של צורה כזאת או אחרת או בהעדפת רכות על פני קושי; הוא כן מפנה את תשומת לב הקורא לכך שיש צורות הדומות יותר למקום שבו הן נמצאות (רכות וגמישות) ויש צורות הדומות לו פחות (נוקשות וקבועות).

אגב, כתבת מאד יפה (בעיני).
 

ינוקא1

New member


אני חושב שכן יש לו העדפה , למשל כאן (מתוך תרגום אנגלי שנמצא ברשת) :

Men are born soft and supple;
dead, they are stiff and hard.
Plats are born tender and pliant;
dead, they are brittle and dry.

Thus whoever is stiff and inflexible
is a disciple of death.
Whoever is soft and yielding
is a disciple of life.

The hard and stiff will be broken.
The soft and supple will prevail.

או כאן :

Nothing in the world
is as soft and yielding as water.
Yet for dissolving the hard and inflexible,
nothing can surpass it.

The soft overcomes the hard;
the gentle overcomes the rigid.
Everyone knows this is true,
but few can put it into practice.

האידאל הדאואיסטי הינו גם כן למיטב זכרוני "חיי נצח". ואלו שממשים אותו הם חבורה שנקראת "שמונת בני האלמוות הסיניים" . . .
וזה הגיוני כי אם מישהו מעוניין בחיי נצח , אז עליו להישאר צעיר.
צעיר זה אומר רך , גמיש ומשתנה.
מכאן מגיעה ההעדפה הדאואיסטית לצד הרך.

כי בכל תהליך , גם אם ניקח עלייתה ונפילתה של אימפריה , חברה תעשייתית , שיטה או אדם , התהליך הינו זהה -

בהתחלה יש "חלוצים" משהו בסגנון הפלמ"ח והמחתרות אצלינו , הרבה תמימות ואמונה ומעט כח , חסרים ארגון ויציבות. זה שלב הנערות \ ילדות.

בהמשך יש התמסדות , מוקמים מוסדות , הכל נהיה יותר מאורגן ומסודר ומוסדר. וזה שלב ה"בחרות".
זה בגדול השלב הנחמד - יש גם כח וגם עדיין לא התקבעת לגמרי.

אך בהמשך ה"התקבעות" מתחזקת ובאה הסתאבות , ובא היאוש.
ואז מגיעים הפולשים שמתחילים כבר לאכול את הירושה.

ובסוף מגיע המוות.

לכן באה ההעדפה הדאואיסטית של הצד הרך. היא בעצם נועדה להחזיר את האדם לילדות.
לעצור את התהליך ו"לא להתמסד".
זו גם ההעדפה האישית שלי , ולא לחינם בחרתי את השם "ינוקא" . ..


עם זאת , נוכחתי לדעת כי גם הקיצוניות של הצד הרך היא "פתולוגית" במקרים רבים.
למשל היה לי מטופל מנוון שרירים שהגמישות שלו היתה פשוט מדהימה - ולדעתי זה היה חלק מהמחלה שלו.
פשוט היה חסר לו ה"קושי" והחוזק בשרירים - אז הוא היה אקסטרא גמיש אך חסר כח.
(או יש אנשים שעצמותיהם נשברות בקלות , וגם כאן זה "הקיצוניות הרכה" המתבטאת בעצמות ולא בשרירים).

לכן , היום אני כבר פחות מחזיק במודל הזה (המודל המעדיף את הצד הרך , ורואה אותו כמתואם יותר עם הדאו).

לדעתי הסתכלות מאוזנת יותר היא לנוע כל הזמן על הציר "רוך - קושי" או הציר "גמישות - קיבעון" ולהביא אותו לאיזון.

רוך קיצוני או דאואיסט קיצוני יוביל אותנו לאנרכיסט - איזשהו ילד נצחי חסר כיוון , שבעצם לא יכול ליצור כלום.
קושי קיצוני יוביל אותנו ל"טכנוקרט" - איזשהו אדם טכני , מקובע וממוסד. סוג של רובוט חסר נשמה.

היכולת לנוע על הציר ולמצוא את האיזון בין שני החבר'ה הללו לדעתי מתואמת יותר עם הדאו.
וגם למות בסוף זה לא נורא.
 
תודה רבה על ההשקעה.

זו לא סתם הודעה. זהו מאמר קצר ותמציתי אך עם זאת מאוזן, מקיף ומעמיק.
יכול להיות שלפעמים אנחנו האנשים לא נוכל להכיל ולהעריך מאמר כזה... ופשוט נרפרף, נצוד איזה משפט ונגיב עליו בהתנצחות כלשהי.

כדי לחשוב שספר הדאו מעדיף רכות, יש לקרוא אותו כאילו הוא מציע דרך חיים כלשהי.
כאשר קוראים אותו כך, עלולים לפרש אותו כך.

כשאני למשל קורא שורה או פיסקה בספר הדאו, אינני קורא אותו כאילו הוא מציע אורח חיים כלשהו.
ואז הקריאה בו מעמיקה את הדממה שבתוכי ומשפרת את הסנכרון שלי לחיים.

יש כל מיני צורות קריאה. כל צורת קריאה מניבה תוצאות אחרות.
יש עקרון כזה שלפיו "אנחנו מוצאים מה שאנחנו מחפשים" ולכן אם נחפש בספר הדאו הנחיות לצורת חיים, נמצא כאלה.

המשמעות משתנית בהתאם למטען שאנחנו יוצקים לכל מלה. זה נכון לספר הדאו כמו גם לקריאת הודעה זו.
המטען הוא בין היתר רגשי, תחושתי. מהי נימת הכתוב? מה הוא באמת ובתמים מנסה להעביר?

"Thus whoever is stiff and inflexible
is a disciple of death.
Whoever is soft and yielding
is a disciple of life"


כדי לדמות כאן העדפה לרך ולגמיש, צריך בין היתר לדמות העדפה לחיים על פני מוות.
למוות יש את תפקידו כחלק מהחיים.

הבנה בלתי נכונה של הטקסט הזה עלולה להביא מישהו לנסות להיות רך וגמיש "כפשוטו".
לקחת טקסט כזה שמדבר בשפה אלגורית ולהבינו כפשוטו זה, בתור התחלה, לא להבין את הטקסט.

"היכולת לנוע על הציר ולמצוא את האיזון בין שני החבר'ה הללו לדעתי מתואמת יותר עם הדאו" (ינוקא)
גם כאן ינוקא מפגין חוכמה.
לדעתי, הוא חומק מהפירוש השגוי שהיה בתוכו לטקסט... בהבינו שהפירוש הזה איננו מאוזן.
ומוצא פירוש נכון יותר.

ואז בא בן רק להגיד לו, כבדרך אגב, שהפירוש השגוי של קודם, היה פירוש שגוי.
ואז ינוקא לוקח נשימה עמוקה ואומר לבן:
 

ינוקא1

New member
שהוא אוהב אותו , קודם כל


(ולא במובן ה. . . )

אך מכיוון שינוקא נוטה לצד הקשה (קצת יותר מבן) אז עד שבן לא יביא לו הוכחה טובה למה לא להבין את הטקסט כפשוטו , ינוקא נשאר בדעתו שספר הדאו מעדיף רוך על פני קושי.

 


מעולה. לעתים אכן קורה שאנשים משתכנעים במשהו מבלי שאפילו ניסו לשכנע אותם בכך. טוב לדעת שזה לא המקרה.

בן לא יביא לך הוכחה לשינוי דעה בשום נושא (איזה אינטרס יש לו לעשות כן?), אך הוא ימשיך ליהנות ממה שאתה כותב ומעניק לעולם.

וכן, אני מבין בקלות איך אפשר לקרוא כך את הטקסט הזה.

ואם תרצה, תמיד תוכל לקרוא שוב את מה שכתבתי (וכך גם אני).
 
ובדיוק בגלל זה כל כך חשוב לעשות ספארינג.

קרבות אימון מאפשרים לך לדעת בדיוק איזה אלמנטים באמת תורמים ליכולת הלחימה שלך, ואיזה לא. אתה יכול ללמוד קאטות גם חמישים שנה, ולא תדע על עצמך, על השיטה שלך ועל היכולות שלך, מה שתגלה בשבועיים של אימוני קרבות.
אגב, יכול להיות שאחרי שתדע שקאטה מסויימת או צורת אימון מסויימת לא תורמת ליכולת הקרבית, בכל זאת תבחר להמשיך להתאמן בה מסיבות אחרות. למשל כי היא תורמת לבריאות. או כי זה מגניב. אבל לפחות תדע איפה אתה עומד, ותוכל לעשות בחירה מושכלת, ולא ללכת בתלם רק כי זה מה שהמורה אמר ואין לך שום מקור אינפורמציה אחר.
זה גם היתרון הגדול של אומנויות לחימה על אומנויות תנועה אחרות: יש קריטריון ברור ואובייקטיבי לבחינת היכולת, אתה לא מחוייב לסמוך רק על מה שהמורה אומר.
 

Zeev Foux

New member
צודקת ולא צודקת

"קריטריון ברור ואובייקטיבי לבחינת היכולת" מרמז על לוגיקה, שלדעתי לא תמיד מנחה אותנו, כבני אנוש.

אני לא חושב שצריך ספארינג כקריטריון, לעתים מספיקה כנות עמוקה ופתיחות, שלעתים כה קרובות חסרה לנו / לי.

ולא דיברתי רק על אמנויות לחימה, גם על שיטות הצ'י גונג הסיניות

זאב
 
זה קריטריון ברור ואובייקטיבי. האם אתה, כאדם,

רוצה להסתמך על קריטריונים ברורים ואובייקטיביים, זה כבר בחירה שלך

מי שיש לו המון-המון כנות עמוקה ופתיחות, אולי באמת יכול להסתדר בלי בדיקה עצמית על ידי קריטריונים אובייקטיבים. אבל דווקא בגלל שזה חסר, ומי מאיתנו לא משקר לעצמו פה ושם, צריך לבדוק את עצמינו בצורה אובייקטיבית באופן סדיר.
 

ינוקא1

New member
אני חושב

שזאב מתכווין לסוג של "כח פנימי" , שאם אדם חווה אותו הוא כבר לא צריך יותר מבחנים אובייקטיביים . . . וגם אם הוא יפסיד או ינצח זה כבר לא משנה.

אבל ל99.9999 אחוזים מהאנשים אכן נחוצים מבחנים אובייקטיביים.
 

Tonjin

New member
צודקת, צודקת...

הרי אמרה "קריטריון ברור ואובייקטיבי לבחינת היכולת" - אפילו לא אמרה שחובה להשתמש בו..

ולצערנו, כפי שאתה אמרת - היגיון ולוגיקה לא תמיד מנחים אותנו (לא יודע עם הם צריכים ב100% מהמקרים, אולי לא - אבל אין ספק שהיינו יכולים להשתמש בהם הרבה יותר)

יש באמנויות לחימה יותר מאשר ללמוד ללכת מכות יותר ביעילות - וזה לגיטי להתמקד בצדדים אחרים שלהם - אבל לדעתי, מי שכן רוצה לומר (אפילו רק לעצמו) שהוא באמת מתאמן בלחימה, יזדקק לקריקטוריון הזה במינון זה או אחר..

ושוב, לגיטימי להתאמן באמנויות לחימה לצרכים אחרים..

בקשר לכנות עמוקה ופתיחות - הן תכונות מצויינות, אבל אני לא רואה איך הן מחליפות ספארינג מבחינת היכולת להוות קריקטוריון.. (ומפליא כמה אנשים לא מיישמים אותן אפילו כשתוצאות הספארינג 'מכות בהם בפנים.'..)

לדעתי ומנסיוני - מי שתרגל שחייה רק על יבש, לא יכול לדעת כלום בלי שנרטב - רק לחשוב שהוא יודע...
 
לא רק.

מטרות אלטרנטיביות אפשריות, שהתקדמות ביכולת הלחימה עשויה לשרת, ושהבדיקה על ידי ספארינג מקדמת:
א. ניהול קונפליקטים באופן כללי
ב. שליטה בגוף
ג. זיהוי נכון ומהיר של גירוי ותגובה מידתית והולמת
יש עוד, מן הסתם, אבל זה מספיק.
 
למעלה