1, 2, 3, ניסיון...
דוקא נשמע מענין. הטענה הבסיסית היא שהתנועה שלנו מושתתת על דפוסים בסיסיים קבועים, הניתנים לזיהוי, ולכן גם צפויים מראש. כאשר היריב מגיב עלי, התגובה שלו מבוססת על ההנחה שהתגובה שלי אליו תיקבע על פי אותו דפוס בסיסי קבוע וידוע. הטענה: אם אני יכולה לזהות את הדפוס הקבוע, ולשנות אותו, הרי שהתגובה של היריב אלי תהיה חסרת יעילות. הוא טוען שהדפוס הבסיסי של תנועה של אנשים מערביים (ויפנים מודרניים...), מושתת על קיבוע של איבר אחד ושימוש באיבר המקובע כציר לאיבר אחר, המבצע רוטציה על הקבוע. לכן, על ידי הסטה מתמדת של הקבוע, הוא גורם לתנועה להיות בלתי צפויה, ולתגובות של היריב להיות בלתי יעילות. במילים אחרות (שלי): הרעיון הוא "לשחרר" את התנועה מהכבלים של הדפוסים המקובעים, האוטומטיים, שהופכים אותה לניתנת לזיהוי מראש. מה שאני מוצאת מענין בכך: האם יתכן, שאותה הסטה מתמדת של הקבוע ושל הציר, היא היא מה שאנו רואים אצל אמנים גדולים, וקוראים לזה "זרימה"? "רכות"?
