מאמר חשוב

[דיבבלעס1]

מאמר חשוב

כאן

 

[גרא.]

דיבבלעס1,מי אנחנו כאנשי מקצוע שנחלוק

על דעותיה המוצקות והמבוססות של פרופ' אווה אילוז שהמאמר מופיע בספר שכתבה.אבל מאד מעניינת ההתרשמות שלך
כצרכן,אם אתה כזה של הסחורה שהפסיכולוגים משווקים.לך,יש מה להוסיף?

 

[דיבבלעס1]

האמת שהשאלה שלך מנוסחת קצת מוזר

אם שאלת לדעתי(?)אז אני מסכים עם דבריה...

 

[גרא.]

דיבבלעס,עונה בשאלה,על שאלה.מה לא ברור? אם

איני חולק על דבריה,כלומר ישנה הסכמה שבשתיקה על הדברים שנאמרו.גם אם יכולה להיות מחלוקת
אי אפשר להתווכח עם מאמר הכתוב כל כך בצורה מקצועית ומבוססת.אבל שוב,מה אתה כצרכן אפשרי,
של הסחורה הפסיכולוגית,מתייחס לדבריה?

 

[דיבבלעס1]

לא עניתי על שאלה בשאלה...

אני פשוט לא מבין מה אתה שואל אותי בכלל...
לכן אגב תהיתי האם אתה שואל לדעתי וסימן השאלה בסוגריים היה כשאלת ביניים(שאליה לא ענית כמובן...)
חשבתי שאולי בכל זאת שאלת לדעתי אז עניתי-שאני כמובן מסכים עם דבריה ואם אפשר להוסיף מסכים עם דבריה לחלוטין...
אינני רואה בעצמי צרכן אפשרי של הסחורה הפסיכולוגית ואני חושב שבכך שאני מסכים עם דבריה של הפרופסורית המכובדת כותבת המאמר וכן שיש לי ביקורת רבה על הפסיכולוגיה והפרקטיקה הפסיכולוגית מסבירה היטב מדוע זה כך ונראה לי שבזה תשובתי הסתיימה...

 

[עפרה מהודר]

מסכימה שזה מאמר חשוב

למי שרוצה לדעת במה הוא עוסק לפני הלחיצה על הקישור, כותרת המאמר מ"הארץ" היא: "כך הפסיכולוגיה יכולה להרוס מחאה חברתית".

לצערי אני מסכימה עם הרבה ממה שנכתב במאמר הזה.

עם כל ההתעניינות שלי בפסיכולוגיה, אני חוששת שההתחפרות ב"מה אני מרגיש, למה אני מרגיש" בהחלט עלולה להעביר יותר מדי את הדגש מתיקון העולם החיצוני לתיקון העולם הפנימי.

זו אחת הסיבות שאני עברתי למקצוע שעוסק יותר בתוצאות פרקטיות.

 

[נטעוסית]

קראתי

את המאמר וזה לא היה קל.
יש שם הרבה דמגוגיה וגם אמירות והנחות מסולפות לגבי טיפול פסיכולוגי.
כל דעה יש לה מקום, כל עוד היא מציעה משהו במקום. ואני לא הבנתי מה הכותבת מציעה למי שבאמת סובל?
מה היא הייתה עושה אם לבן שלה היה דיכאון? היא לא הייתה רצה איתו לפסיכולוג? מה היתה עושה אם הבת שלה הייתה סובלת מהפרעת קשב? הייתה נותנת לה להמשיך לסבול ומתייחסת אינטלקטואלית?
זה מאוד "נחמד" לדבר גבוהה-גבוהה על הסבל, הכעס, ועל זה שנהיינו "מפונקים" (זה בעצם מה שהיא אומרת, לא?) עד שהסבל מגיע אליך הביתה. או אז - אתה רץ לטפל. וברוך ה', התפתחנו מאוד והיכולת לסייע לאנשים במצוקה קטנה או גדולה, גברה.
דרך אגב, חלק מטיפולים שמתפתחים היום ("הגל השלישי" בפסיכולוגיה הקוגניטיבית התנהגותית) מכוון לעמידות במצוקה והגברת היכולת לשאת סבל. לא רק ניסיון להקטין אותו. (או "לנטרל" אותו, לפי הכותבת)

 

[דיבבלעס1]

אהא...

טוב זכור לי שהמחברת כתבה באיזו שורה שהיא לא אומרת שצריך לבטל או משהו כזה ושיש אנשים עם מצוקות וכו'
הבעיה היא לדעתי גם של המחברת גם שלי ובכלל של עוד אנשים שהיום נוצרה דינמיקה שגם בבעיות פשוטות ממש מפנים לטיפול(והיא גם מציינת זאת במאמר אם תשימי לב...)שהמון דברים לגיטימיים לחלוטין נחשבים כבלתי נורמליים(כמו כעס...)שיש תפיסה מעוותת שאומרת שהכל תלוי בי עם התעלמות מהבניות חברתיות, תקרות זכוכית, אפליה נגד קבוצות מוחלשות ועוד ועוד מה שעלול להביא לאדישות וריפיון(כי כמובן אסור לכעוס...)
אם ניקח נאמר את הכעס-אין ספק שאם אדם כועס הרבה זה לא בריא,
אבל כעס ממותן יכול להיות קטליזטור נפלאה לעשיה שמביאה לסיפוק
זה לדעתי עדיף מאדישות...

 

[עפרה מהודר]

דיבבלעס

לגבי המשפט האחרון שלך, יש ציטטה שאני מאוד אוהבת:
"הכעס הוא משרת נפלא, אבל אדון גרוע".

על כן, הגישה שלי לענייני פערים וקיפוח היא:
אם אתה מסוגל לגייס את הכעס שלך לטובת מאבק ושינוי פני החברה -- אנא עשה זאת.
לעומת זאת, אם אתה מרגש שהכעס "אוכל אותך מבפנים" ושולט לך בחיים -- אז פנה לטיפול.

(כמובן זה לא מופנה אליך אישית. אלא אמירה כללית).

 

[דיבבלעס1]

מסכים ולא מסכים...

הייתי מנסח זאת בצורה כזו:
אם אתה מסוגל לגייס את הכעס של לטובת מאבק-עשה זאת,
אם אתה מסוגל לעשות את זה בצורה מוגבלת כמו להשפיע על אחרים להפיץ באינטרנט וכו'-עדיין עשה זאת
אם הכעס "אוכל אותך מבפנים"-*טפל* בכך, קרי:ממש לא מחייב טיפול,
אני בכלל בגישה שאדם צריך קודם כל לנסות הכל כדי לטפל בעצמו,
אם לא הולך אז אפשר לפנות לטיפול
אבל הנה זו חלק מהגישה הזו שאני יוצאת נגדה,
שאם לאדם יש איזה קושי הוא מוכרח לפנות לטיפול, כשבהרבה מקרים אנשים יכולים לעזור לעצמם...

 

[עפרה מהודר]

אתה יודע מה?

מסכימה עם הדיוקים שלך..



עכשיו, הנה עוד ציטוט מוכּר בנושא קרוב:
"תן לי את הכוח
לשנות את הדברים שביכולתי לשנות

את הסבלנות
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות

ואת התבונה
להבדיל בין אלה לבין אלה".


זאת אומרת: אם אתה יכול לעשות משהו כדי לשנות את המציאות האובייקטיבית -- עשה זאת.
אם אתה לא יכול לשנות את המציאות האובייקטיבית -- גייס את הכוחות ללמוד לחיות איתה

כאן יכול להועיל טיפול פסיכולוגי
ואם אתה לא מצליח להבדיל בין הניתן לשינוי לבין מה שצריך לחיות איתו

גם זה משהו שטיפול יכול לעזור לך.

אני מסכימה איתך ש"טיפול" לא חייב להיות שיחות עם פסיכולוג. זה יכול להיות גם קריאת ספרים, ושיחות עם חברים.



* ועד כאן הציטוטים שלי היום. בכל זאת, כאן לא פורום ספרות ופילוסופיה

 

[דיבבלעס1]

די מסכים

אם כי אני חושב שלא בהכרח הקוים כל כך ברורים ולא תמיד ברור מתי אפשר לשנות ומתי לא
ולא כ"כ מהר צריך לוותר ולחשוב נו אני לא יכול לעשות כלום כנראה אז נניח לזה
אני מאמין שאדישות יותר לא בריאה מכעס(בלי קשר ישיר למה שכתבת בכללי...)
אני מכיר אנשים שבגלל אנשים תקועים בכל מיני מקומות בחיים, לא מתקדמים, ממורמרים
הם אנשים מאוד רגועים ולא כעוסים, אבל לדעתי פחות טוב להם ולאורך זמן נראה לי שזה פחות בריא מאנשים כועסים אפילו...

 

[עפרה מהודר]

הקווים הדקים

זה בדיוק מה שמצריך את "החוכמה להבדיל בין אלה לבין אלה".

יש מיליוני אנשים בעולם שמצטטים את המשפט הזה כל יום. והמשפט האחרון הזה -- הוא באמת החלק שהכי מאתגר אותם.

 

[נטעוסית]

>

נראה לי שלכן הומצאה עבודה סוציאלית, לא?
טיפול בקונטקסט חברתי.
בכל אופן, רוב המטפלים המודרניים, גם פסיכולוגים, גם עוסי"ם ואחרים, לא מתעלמים מסביבת המטופל. טיפול הוא עניין כל כך מורכב ואינדיבידואלי שנראה לי קצת "באויר" לדבר על זה ככה מלמעלה. מי שפונה לטיפול, בד"כ משהו מציק לו והוא סובל. ומי שקובע את עוצמת הסבל ואם הוא ראוי לטיפול, הוא רק הפונה, בעיני. זה לא אישיו חברתי, אלא אישי. מי אני שאשפוט כמה האחר סובל ואם "לגיטימי" שיפנה לטיפול?

ולמה אסור לכעוס? ממתי לא לכעוס זו מטרה פסיכולוגית? להפך, הפסיכותרפיה על כל גווניה, מאפשרת ומעודדת ובעיקר, לא שיפוטית כלפי רגשות מכל סוג. אם אדם פונה לטיפול כי מרגיש שאופן ביטוי הכעס הורס לו, הוא כנראה סובל ויודע על מה הוא מדבר.

עם ההתפתחות המקצועית שלי וככל שנפגשתי עם יותר ויותר פונים, הבנתי שגם אם בהתחלה נראה שכביכול אין סיבה מהותית לפנייה או מצוקה גדולה, בד"כ, עם ההכרות המעמיקה, אני מבינה שאין סתם. מי שפונה - בד"כ זקוק לכך. אני חושבת שאנחנו צריכים להיות מאוד צנועים ולא שיפוטיים כלפי אנשים וסבלם. מי אני שאפשוט מה טוב לאחר? עד כמה מציק לו? ואיזה "סף כאב" מצריך טיפול? כל אחד מרגיש אחרת וחווה אחרת את החיים.

 

[עפרה מהודר]

וואלה

אכן לא חשבתי על זה -- פה יש הבדל בין פסיכולוגיה לעבודה סוציאלית.
בפסיכולוגיה מסתכלים כמעט רק פנימה. בעו"ס מסתכלים הרבה החוצה, על החברה והמדינה.

ואכן, במאבקים אישיים שיש להם צביון חברתי (סבל שנגרם מאפליה, דיכוי וקיפוח) -- עובדים סוציאליים מועילים יותר.

 

[דיבבלעס1]

אני מרגיש בשיח של חירשים מולך...

סליחה כן?
אני מדבר על אנשים שפונים נניח בבעיה כלשהי בפורום כלשהו ומיד מפנים אותו לפסיכולוג
אני מדבר על כך שיש תפיסה שאם משהו מפריע לי הבעיה בי
אני מדבר על כך שיש פריחה כ"כ רבה של ספרי עזרה עצמית שבינינו בתור מי שקרא בכמה זה נראה שברובם חוזרים על עצמם ומדברים על אותם עקרונות שאפשר לכתוב במספר בודד של עמודים לאורך ספרים שלמים ונראה זה אויר שאנשים רצים אחריו כאילו מדובר בזהב ויהלומים...

אנשים שפונים לפסיכולוג מיוזמתם זה משהו קצת שונה אם כי גם שם יש השפעות חברתיות שמחלחלות יותר ויותר ולא תמיד ברור עד כמה הרצון החופשי של הפונה שלם ועד כמה זה לחץ חברתי...

 

[נטעוסית]

אני חושבת שאני כן מבינה...

מה שכתבתי נכתב גם בהקשר לזה: מי שפונה להתייעצות בפורום של ייעוץ פסיכולוגי, בוחר לפנות דווקא שם ולא בפורום "חברתי" או אחר - לא בכדי.
בקשר לשאר הדברים שכתבת, הפריחה של הפסיכולוגיה, מביאה איתה גם הרבה כתיבה ופרסום (כמו בכל תחום, אגב, הרבה רוצים פרסום) וצריך לבור מוץ מבר...