מאמר: הדרך אל האושר.
זאת פעם ראשונה שבכלל שמתי לב שהפורום הזה קיים, ולמען האמת אני גם לא לגמרי בטוחה שהבנתי לגמרי את הראש שלו או את עקרון תחרות המאמרים, אבל כתבתי משהו לפני כמה זמן, משהו שיצא מהלב אל המקלדת. זה היה ברגע של תסכול עמוק, כפי שניתן להבין מתוכנו. לפעמים הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו, הם בדיוק הדברים שמרחיקים אותנו מהאושר. אנחנו מנסים למצוא חן בעיני אחרים, ולעתים אף בעיני עצמנו, אבל השאלה שעומדת בעינה היא: איפה לשים את הגבול? אם אני רואה את עצמי כנערה שאוהבת את החיים, ואוהבת כמעט את כולם, ועושה הכל כדי לשמור על שלום בית בינה לבין אחרים, אז הרי שזהו דבר חיובי. אבל אם חברות "טובות" שלי רואות אותי כוותרנית, כחלשת-אופי, כמישהי בלתי חשובה שניתן לדרוך עליה, הרי שזהו דבר שלילי. אבל אני עדיין אני. גם ה"אני", כראות עיניי, וגם ה"אני" שרואות חברותיי, שניהם מקורם מאותה נערה. אז למה אני כל כך נחמדה? האם אני "פראיירית"? מה זה בעצם פראיירית? האם זה רע? למה אנשים מעדיפים את הציניים וה"קוטלים" על פני החביבים וה"פראיירים"? כנראה שיש שגיאה בעולם בו אנחנו חיים, "באג בתוכנה". כשהייתי קטנה נהגתי להיעלב כמעט מכל מילה שאמרו לי, ולפיכך הייתי ילדה דכאונית ביותר. זה היה ביסודי ובתחילת חטיבת הביניים. גיל ההתבגרות, לעומת זאת, עובר עליי בצורה האידיאלית. אני כמעט ולא שוקעת בדיכאונות, יש לי בעניינים מסוימים דרך מחשבה של אישה בוגרת שכבר עברה את הכל, ואני מאושרת בחלקי. גם כשהכל עגום, גם כשאני נערה בת שש-עשרה וחצי שמעולם לא התנשקה, גם כשרוב החברות שלי אינן חברות אמיתיות, אני שמחה. האם זהו עיוורון? לפי דעתי זו הישרדות. לכולם יש חיים קשים. חיים קלים קיימים רק באגדות, וגם שם הגיבור/ה תמיד מסתבך/ת עד לסוף הטוב. מהן האפשרויות העומדות לפנינו במצב של קושי מסוים? הבה נסקור אותן: 1. לשקוע עמוק בדיכאון, לשבת כל היום בבית ולבכות אל תוך הכרית, להאזין למוזיקה דכאונית, לקנא באנשים עם חיים יותר נוחים. 2. לפרוש חיוך על השפתיים, לנשום עמוק, לצאת אל אור השמש, לנסות לראות את הצד החיובי של המטבע, ולהמשיך הלאה עד למשבר הבא. באופן בלתי מפתיע, האפשרות השנייה קורצת לי, ואני בטוחה שלרוב האנשים על כדור הארץ. כמובן, שתי האפשרויות הנן קיצוניות, ותמיד יש עוד טווח רחב של דרכי פעולה, אך אלה היו שתי קצוות הטווח. ולמה אנשים רבים מתעקשים בכל זאת לבחור באפשרות הראשונה? בראשי עולה הסבר אחד- למשוך תשומת לב. לא רק מצד אחרים, אלא גם מצד עצמם. אלה אנשים שאינם אוהבים את עצמם, או שאולי מכים עצמם על חטא. אלה אנשים שהדרך היחידה עבורם לאהוב את עצמם, היא על ידי רחמים. רחמים עצמיים, זאת התשובה. ונחזור לנושא המרכזי, אחרי שקצת נסחפתי לכיוון אחר- אז איפה שמים את הגבול? עד לפני זמן קצר הייתי ה"מדרך" של כולם. הייתי חייכנית, נוחה, חברותית (אך ביישנית), ונוטה לאהוב את כולם, אלא אם נתנו לי סיבה להרגיש אחרת. הייתי בעיקר סלחנית. חברות שלי עשו משהו מגעיל? לא נורא, אי אפשר לכעוס לנצח. כל זה יפה וטוב, אבל בסופו של דבר אני זו שנפגעת. התוצאה הייתה שהחברות, או החברות לכאורה, דיברו אליי איך שרצו, עשו מה שרצו, וניצלו אותי אולי בלי מודע. אני לא יכולה לנטור להן טינה. אני טעיתי בכך שלא הראיתי להן את טעותן. אדם מכוער יכול להיות יפהפה בעולם של מכוערים, עד שמישהו נאה יגיע. העדפתי לשכוח מהכל, במקום לפתוח במריבה. מה התוצאה? החברות היקרות שלי מרגישות שהן יכולות לצחוק עליי מבלי שאני איעלב. אני פותחת את לבי בפניהן, והן בתמורה משתמשות באותו פתחון-לב כנשק נגדי, כאמצעי להרים עצמן מעליי. הפתרון? פשוט מאוד. עידן הנחמדות תם ונשלם. מי שיהיה נחמד אליי, יקבל אותו יחס בחזרה. מי שישחק ברגשותיי, יכול לשכוח ממני. זהו עידן חדש, עידן של בגרות ויושר-עצמי, עידן של חברות ונאמנות. מי שלא עומד בתנאים, שימצא חברים חדשים. אך עם זאת, אני לא יכולה להפסיק להיות עצמי. אני אדם נחמד, אם להודות בכך. יש לי מגרעות, כמו לכל אדם, אך אני לעולם לא אבצע במודע משהו שעלול לפגוע באדם אחר. אני לא מושלמת, אני רחוקה מלהיות מושלמת, אבל אני יודעת דבר אחד- בחברות אמיתית נותנים ומקבלים. כל החברות החד-סטריות שלי מפסיקות מרגע זה לשאת בתואר מפוקפק שכזה. הן יכולות להיות ידידות, חברות לכיתה, לתנועה, לכל דבר שהוא, אך הן אינן מתאימות לשאת את התואר "חברות טובות". מכתב זה, או מאמר זה, אינני יודעת איזה צורה הוא יקבל בחלוף הזמן, הוא הכרזת העצמאות שלי. יש לי זכות לקבל כמו כל אדם אחר, ולא רק חובה לתת. מי שישמש כאוזן קשבת בשעת הצורך, יקבל את מלוא תשומת לבי בכל רגע נתון. מי שיעדיף לשים אותי ללעג על דבר אישי שאמרתי לו, על משהו שיצא מהלב, יכול לקפוץ לי!
זאת פעם ראשונה שבכלל שמתי לב שהפורום הזה קיים, ולמען האמת אני גם לא לגמרי בטוחה שהבנתי לגמרי את הראש שלו או את עקרון תחרות המאמרים, אבל כתבתי משהו לפני כמה זמן, משהו שיצא מהלב אל המקלדת. זה היה ברגע של תסכול עמוק, כפי שניתן להבין מתוכנו. לפעמים הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו, הם בדיוק הדברים שמרחיקים אותנו מהאושר. אנחנו מנסים למצוא חן בעיני אחרים, ולעתים אף בעיני עצמנו, אבל השאלה שעומדת בעינה היא: איפה לשים את הגבול? אם אני רואה את עצמי כנערה שאוהבת את החיים, ואוהבת כמעט את כולם, ועושה הכל כדי לשמור על שלום בית בינה לבין אחרים, אז הרי שזהו דבר חיובי. אבל אם חברות "טובות" שלי רואות אותי כוותרנית, כחלשת-אופי, כמישהי בלתי חשובה שניתן לדרוך עליה, הרי שזהו דבר שלילי. אבל אני עדיין אני. גם ה"אני", כראות עיניי, וגם ה"אני" שרואות חברותיי, שניהם מקורם מאותה נערה. אז למה אני כל כך נחמדה? האם אני "פראיירית"? מה זה בעצם פראיירית? האם זה רע? למה אנשים מעדיפים את הציניים וה"קוטלים" על פני החביבים וה"פראיירים"? כנראה שיש שגיאה בעולם בו אנחנו חיים, "באג בתוכנה". כשהייתי קטנה נהגתי להיעלב כמעט מכל מילה שאמרו לי, ולפיכך הייתי ילדה דכאונית ביותר. זה היה ביסודי ובתחילת חטיבת הביניים. גיל ההתבגרות, לעומת זאת, עובר עליי בצורה האידיאלית. אני כמעט ולא שוקעת בדיכאונות, יש לי בעניינים מסוימים דרך מחשבה של אישה בוגרת שכבר עברה את הכל, ואני מאושרת בחלקי. גם כשהכל עגום, גם כשאני נערה בת שש-עשרה וחצי שמעולם לא התנשקה, גם כשרוב החברות שלי אינן חברות אמיתיות, אני שמחה. האם זהו עיוורון? לפי דעתי זו הישרדות. לכולם יש חיים קשים. חיים קלים קיימים רק באגדות, וגם שם הגיבור/ה תמיד מסתבך/ת עד לסוף הטוב. מהן האפשרויות העומדות לפנינו במצב של קושי מסוים? הבה נסקור אותן: 1. לשקוע עמוק בדיכאון, לשבת כל היום בבית ולבכות אל תוך הכרית, להאזין למוזיקה דכאונית, לקנא באנשים עם חיים יותר נוחים. 2. לפרוש חיוך על השפתיים, לנשום עמוק, לצאת אל אור השמש, לנסות לראות את הצד החיובי של המטבע, ולהמשיך הלאה עד למשבר הבא. באופן בלתי מפתיע, האפשרות השנייה קורצת לי, ואני בטוחה שלרוב האנשים על כדור הארץ. כמובן, שתי האפשרויות הנן קיצוניות, ותמיד יש עוד טווח רחב של דרכי פעולה, אך אלה היו שתי קצוות הטווח. ולמה אנשים רבים מתעקשים בכל זאת לבחור באפשרות הראשונה? בראשי עולה הסבר אחד- למשוך תשומת לב. לא רק מצד אחרים, אלא גם מצד עצמם. אלה אנשים שאינם אוהבים את עצמם, או שאולי מכים עצמם על חטא. אלה אנשים שהדרך היחידה עבורם לאהוב את עצמם, היא על ידי רחמים. רחמים עצמיים, זאת התשובה. ונחזור לנושא המרכזי, אחרי שקצת נסחפתי לכיוון אחר- אז איפה שמים את הגבול? עד לפני זמן קצר הייתי ה"מדרך" של כולם. הייתי חייכנית, נוחה, חברותית (אך ביישנית), ונוטה לאהוב את כולם, אלא אם נתנו לי סיבה להרגיש אחרת. הייתי בעיקר סלחנית. חברות שלי עשו משהו מגעיל? לא נורא, אי אפשר לכעוס לנצח. כל זה יפה וטוב, אבל בסופו של דבר אני זו שנפגעת. התוצאה הייתה שהחברות, או החברות לכאורה, דיברו אליי איך שרצו, עשו מה שרצו, וניצלו אותי אולי בלי מודע. אני לא יכולה לנטור להן טינה. אני טעיתי בכך שלא הראיתי להן את טעותן. אדם מכוער יכול להיות יפהפה בעולם של מכוערים, עד שמישהו נאה יגיע. העדפתי לשכוח מהכל, במקום לפתוח במריבה. מה התוצאה? החברות היקרות שלי מרגישות שהן יכולות לצחוק עליי מבלי שאני איעלב. אני פותחת את לבי בפניהן, והן בתמורה משתמשות באותו פתחון-לב כנשק נגדי, כאמצעי להרים עצמן מעליי. הפתרון? פשוט מאוד. עידן הנחמדות תם ונשלם. מי שיהיה נחמד אליי, יקבל אותו יחס בחזרה. מי שישחק ברגשותיי, יכול לשכוח ממני. זהו עידן חדש, עידן של בגרות ויושר-עצמי, עידן של חברות ונאמנות. מי שלא עומד בתנאים, שימצא חברים חדשים. אך עם זאת, אני לא יכולה להפסיק להיות עצמי. אני אדם נחמד, אם להודות בכך. יש לי מגרעות, כמו לכל אדם, אך אני לעולם לא אבצע במודע משהו שעלול לפגוע באדם אחר. אני לא מושלמת, אני רחוקה מלהיות מושלמת, אבל אני יודעת דבר אחד- בחברות אמיתית נותנים ומקבלים. כל החברות החד-סטריות שלי מפסיקות מרגע זה לשאת בתואר מפוקפק שכזה. הן יכולות להיות ידידות, חברות לכיתה, לתנועה, לכל דבר שהוא, אך הן אינן מתאימות לשאת את התואר "חברות טובות". מכתב זה, או מאמר זה, אינני יודעת איזה צורה הוא יקבל בחלוף הזמן, הוא הכרזת העצמאות שלי. יש לי זכות לקבל כמו כל אדם אחר, ולא רק חובה לתת. מי שישמש כאוזן קשבת בשעת הצורך, יקבל את מלוא תשומת לבי בכל רגע נתון. מי שיעדיף לשים אותי ללעג על דבר אישי שאמרתי לו, על משהו שיצא מהלב, יכול לקפוץ לי!
