מאי חנוכה? דתנו רבנן...

פראזניק

New member
מאי חנוכה? דתנו רבנן...

ליקוט מדברי רביז"ל ורבי נתן ז"ל על חנוכה. וְזֶה בְּחִינַת חֲנֻכָּה כִּי עִנְיָן חֲנֻכָּה; דַּע, כִּי כָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶׁזּוֹכֶה לִפְעל בַּקָּשָׁתוֹ בְּיוֹם-הַכִּפּוּרִים, דְּהַיְנוּ בַּקָּשַׁת סְלַח נָא, כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲנֻכָּה, כִּי עַל-יְדֵי סְלַח נָא נַעֲשֶׂה חֲנֻכָּה כִּי משֶׁה רַבֵּנוּ בִּקֵּשׁ (בְּמִדְבַּר י"ד): "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה"- עַל חֵטְא הַמְּרַגְּלִים, וְעַל-יְדֵי חֵטְא הַמְּרַגְּלִים גָּרְמוּ חֻרְבַּן בֵּית- הַמִּקְדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תַּעֲנִית כט), שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָמַר לָהֶם: ´אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת´ כִּי אוֹתוֹ הַלַּיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, שֶׁבּוֹ נֶחֱרַב הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ, וּמשֶּׂה רַבֵּנוּ בִּקֵּשׁ עַל זֶה סְלַח נָא, כִּי בְּזֶה הַחֵטְא וְהַפְּגָם תְּלוּיִים כָּל הָעֲווֹנוֹת, כִּי עַל-יְדֵי-זֶה הַפְּגָם נֶחֱרַב הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ, וּבִזְמַן שֶׁבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה קַיָּם, הָיִינוּ נְקִיִּים מֵעֲווֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה א): "צֶדֶק יָלִין בָּהּ", וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, כִּי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁל לַיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין-הָעַרְבַּיִם הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁל יוֹם כִּי יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ; לְפִי גּדֶל רוּחָנִיּוּתָם וְדַקּוּתָם אֵין יְכוֹלִין לִשָּׂא עֲלֵיהֶם הַמַּשָּׂא שֶׁל עָווֹן אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, עַל-כֵּן אָנוּ צְרִיכִין אֶת הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיְּכַפֵּר עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם וּמֵעֵת אֲשֶׁר חָרַב בֵּית-מִקְדָּשֵׁנוּ, אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְנַקּוֹת עַצְמֵנוּ מִן הָעֲווֹנוֹת, כִּי אֵין מִי שֶׁיְּכַפֵּר בַּעֲדֵנוּ וּמשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁיָּדַע כָּל זאת, עַל-כֵּן מָסַר נַפְשׁוֹ עַל יִשְׁרָאֵל, וּבִקֵּשׁ: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה וְכוּ´, כִּי יָדַע שֶׁבְּזֶה הַחֵטְא תָּלוּי חֻרְבַּן הַבַּיִת, שֶׁהוּא כּוֹלֵל כָּל הַחֲטָאִים כַּנַּ"ל וּכְשֶׁזָּכָה לִפְעל בַּקָּשָׁתוֹ, מִזֶּה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חֲנֻכַּת-הַבַּיִת, בְּחִינַת חֲנֻכָּה, הֶפֶךְ חֻרְבַּן הַבַּיִתוְכֵן כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁזּוֹכֶה לִפְעל בַּקָּשַׁת סְלַח נָא בְּיוֹם-הַכִּפּוּרִים, שֶׁעַל-יְדֵי- זֶה נִתְתַּקֵּן פְּגַם חֻרְבַּן הַבַּיִת, כְּמוֹ-כֵן נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חֲנֻכַּת-הַבַּיִת, בְּחִינַת חֲנֻכָּה נִמְצָא שֶׁחֲנֻכָּה נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי סְלַח נָא כַּנַּ"ל, וְעַל- כֵּן רָמַז משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, צֵרוּף חֲנוּכָּה בַּפָּסוּק סְלַח נָא, כִּי סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה וְכוּ´-הוּא רָאשֵׁי-תֵבוֹת חֲנוּכָּה, כִּי חֲנֻכָּה נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי סְלַח נָא וְכוּ´ כַּנַּ"לוְכֵן כָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל כֻּלָּם כְּלוּלִים בְּבֵית- הַמִּקְדָּשׁ, כִּי בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ כָּלוּל מִבְּחִינוֹת בֵּן וְתַלְמִיד כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תַּעֲנִית טז): ´לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הַר הַמּוֹרִיָּה, שֶׁמִּמֶּנּוּ הוֹרָאָה יוֹצְאָה לְיִשְׂרָאֵל´-זֶה בְּחִינַת תַּלְמִיד גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מִדְרָשׁ שִׁיר-הַשִּׁירִים עַל פָּסוּק: "עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה"): ´לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ חֲדַר הַמִּטּוֹת שֶׁעַל-יָדוֹ פָּרִים וְרָבִים יִשְׂרָאֵל´-זֶה בְּחִינַת בֵּןוְעַל-כֵּן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ בִּמְקוֹם הַגּרֶן (שְׁמוּאֵל-ב כ"ד) זֶה בְּחִינַת פַּרְנָסָה, שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל-יְדֵי כְּלָלִיּוּת בֵּן וְתַלְמִיד כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת לֶחֶם-הַפָּנִים שֶׁהָיָה בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ, זֶה בְּחִינַת הָאֲכִילָה וְהַפַּרְנָסָה, שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי כְּלָלִיּוּת בֵּן וְתַלְמִיד, שֶׁבּוֹ נִתְגַּלֶּה אוֹרוֹת הַמַּקִּיפִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים כַּנַּ"ל, כִּי אוֹר הַפָּנִים זֶה בְּחִינַת ש"ע נְהוֹרִין, כַּיָּדוּעַ, וְש"ע הוּא שְׁתֵּי פְּעָמִים הֶקֵּף, כַּמּוּבָא(תְּהִלִּים ק"ד): "לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד", הַיְנוּ שֶׁבְּתוֹךְ הָאֲכִילָה מִתְגַּלֶּה הֶאָרַת הַמַּקִּיפִים שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים, בְּחִינַת: לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם וְכוּ´ וְעַל-כֵּן מִצְוַת חֲנֻכָּה-בְּשֶׁמֶן כִּי חֲנֻכָּה הוּא בְּחִינַת חֲנֻכַּת-הַבַּיִת, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִמְשָׁךְ פַּרְנָסָה, וְנִתְגַּלֶּה אוֹר הַפָּנִים, שֶׁזֶּה בְּחִינוֹת לֶחֶם הַפָּנִים, בְּחִינוֹת: "לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם" וְכוּ´, כַּנַּ"ל(בְּמִדְבַּר ו): "יָאֵר ה´ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ" ´וִיחֻנֶּךָּ´-זֶה בְּחִינוֹת חֲנֻכָּה, שֶׁעַל- יָדוֹ נִתְגַּלֶּה אוֹר הַפָּנִים, בְּחִינַת: "יָאֵר ה´ פָּנָיו" וְכוּ´ כַּנַּ"לוּמשֶׁה רַבֵּנוּ זָכָה לְסוֹד חֲנֻכָּה, עַל-יְדֵי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְנָתַן לִבּוֹ עֲלֵיהֶם לְהִסְתַּכֵּל בְּצָרָתָם, כִּי הוּא הָיָה רַחֲמָן וּמַנְהִיג אֲמִתִּי כַּנַּ"ל וְעִקָּר צָרַת יִשְׂרָאֵל הוּא הַמַּשָּׂא שֶׁל עֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם סְלַח נָא כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חֲנֻכָּה, בְּחִינַת חֲנֻכַּת-הַבַּיִת, שֶׁבְּזֶה תָּלוּי תִּקּוּן כָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל, כַּנַּ"לוְזֶהוּ חֲנוּכָּה-חָנוּ-כ"ה (תקו"ז תי´ י"ג), הַיְנוּ כ"ה בְּכִסְלֵוכִּסְלֵיו (עין בספר גט פשוט סימן קכו שכן הוא הגירסא בתרגום) הוּא אוֹתִיּוֹת: "וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת" (שְׁמוֹת ג) כִּי משֶׁה רַבֵּנוּ נָתַן לִבּוֹ לְהִסְתַּכֵּל בְּצָרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ: ´כִּי סָר לִרְאוֹת-לְשׁוֹן סָר וְזָעֵף´ (מְלָכִים-א כ"א) (ועין מ"ר שמות פ"ב) וְעִקָּר צָרָתָן הוּא הַמַּשָּׂא שֶׁל עֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁרָאָה, שֶׁהוּא נוֹתֵן לִבּוֹ עַל זֶה, קְרָאוֹ אֵלָיו וַיּאמֶר: "משֶׁה משֶׁה, וַיּאמֶר הִנֵּנִי"-´הִנְנִי לִכְהֻנָּה, הִנְנִי לְמַלְכוּת´ כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מִדְרָשׁ-רַבָּה, שְׁמוֹת, פָּרָשָׁה ב) ´הִנְנִי לִכְהֻנָּה´-זֶה בְּחִינַת חֲנֻכַּת-הַבַּיִת, כִּי משֶׁה שִׁמֵּשׁ בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים צ"ט): "משֶׁה וְאַהֲרן בְּכהֲנָיו" (זְבָחִים ק"ב) גַּם כּהֵן הוּא בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת בֵּן וְתַלְמִיד, כִּי בְּכהֵן נֶאֱמַר (וַיִּקְרָא י): "לְהוֹרת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ´לְהוֹרוֹת´-לְשׁוֹן הוֹרָאָה זֶה בְּחִינַת תַּלְמִיד גַּם לְהוֹרת-לְשׁוֹן הֵרָיוֹן, בְּחִינַת בֵּן ´הִנְנִי לְמַלְכוּת´-זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת הַנַּ"ל, שֶׁעַל-יָדוֹ נִמְשָׁךְ הַפַּרְנָסָה, שֶׁבּוֹ נִתְגַּלֶּה אוֹר הַפָּנִים כַּנַּ"ל(בְּרֵאשִׁית י"ד): "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" ´מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם´-זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת ´הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן´-הַיְנוּ בְּחִינַת פַּרְנָסָה, שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל-יְדֵי הַמַּלְכוּת הַנַּ"ל ´וְהוּא כהֵן´-זֶה בְּחִינַת כְּהֻנָּה כַּנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת בֵּן וְתַלְמִיד, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ הַפַּרְנָסָה עַל-יְדֵי הַמַּלְכוּת, כַּנַּ"ל: (ליקוטי מוהר"ן חלק ב´, תורה ז) וזהו בחי´ נר חנוכה כי שמן הוא בחי´ חכמה בחי´ עינים כמ"ש ותפקחנה עיני שניהם ופרש"י ע"ש החכמה נאמר וע"י עיני החכמה זוכין לראות שפלותו ועי"ז זוכין לאמונה שלימה כנ"ל וזהו ששיעור נר חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק רגל זה בחי´ אמונה כנ"ל וצריך להשגיח בעיני שכלו עד שיברר האמונה שהוא בחי´ רגל מן השוק שהוא מקומות החיצונים בחי´ כפירות כי ע"י בחי´ שמן של נר חנוכה בחי´ שכל זוכה לראות שפלותו ועי"ז זוכין לאמונה שלימה כנ"ל: (ליקוטי מוהר"ן, השמטות)
 

פראזניק

New member
עד שתכלה רגל מן השוק

רבי נתן: וזה בחינת תוקף הנס של חנוכה עד שזכינו למצוה חדשה להדליק נר חנוכה בביתינו בכל שנה. כי הדלקת נר חנוכה מדליקין מ הזריחה של הרשימו הקדושה של הביטול אל התכלית שמשם כל קבלת התורה והמצות. שהם בחינת כלל כל האורות הקדושות בחינת כי נר מצוה ותורה אור. של ידי זה מבטלין כל הצרות והסטרא אחרא שמהם יניקת מלכות עובדי כוכבים כי מלכות עובדי כוכבים עמדה על ישראל להשכיחם תורתך וכו´. כי ידעו שעיקר ההתגברות כנגדם הוא על ידי התורה כנ"ל. על כן רצו להשכיח התורה ח"ו. בל הצדיקים שבאותו הדור שהם מתתיהו כהן גדול ובניו ביטלו עצמם התכלית הביטול אלה שם יתברך והשליכו נפשם מנגד ומסרו נפשם בשביל ישראל שזהו בחינת ביטול. כי זהו עיקר העצה הגדולה האמיתית בכל הצרות ח"ו שעוברין על ישראל בכלליות או מה שעובר על כל אדם בפרטיות רחמנא ליצלן שאין שום עצה נכונה לברוח מהם כי אם על ידי הביטול אל התכלית. דהיינו לסתום עיניו בחזקה ולעשות עצמו כישן ולבטל עצמו בתכלית הביטול כאלו אין בו שום הרגשה כלל. רק לדבר ולבטל מחשבתו אל אור האין סוף יתברך. וזה יכול כל אדם לעשות כאשר שמעתי מפיו הקדוש. כי אף על פי שאינו יכול לזכות לביטול בשלימות כמו גדולי הצדיקים השלימים. אף על פי כן יכול כל אדם לבטל עצמו איזה שעה אם ירצה באמת. ועל ידי הביטול יתבטלו ממנו היסורים והצרות. אך אחר כך יכול להיות שיתגברו יותר ח"ו. וצריך להתגבר לבטלם על ידי חידושי התורה. או על ידי עסק התורה בחשק חדש וכנ"ל: (שם, הלכות נט"י שחרית, ה"ד) ענין חנוכה על פי שכתב רבינובמאמר המתחיל אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא (בסימן כ"ה). שצריך כל אדם להוציא את עצמו מן המדמה שהוא כח הבהמיות שהם התאוות כולם ולעלות אל השכל עיין שם. ואחר כך אפילו כשמשבר הכח המדמה כשחוזר לעלות מדרגא לדרגא אזי מתפשט שנית כח המדמה וכל הבלבולים וצריך לחזור ולהכניעם והכנעה הוא על ידי התגלות גדולת הבורא דהיינו צדקה עיין שם וזהו כוונת הודו לה´ קראו בשמו שהוא כדי לעלות מעשיה ליצירה על כן מזכירין גדולת הבורא כד להכניען עיין שם. וזה בחינת חנוכה שהוא הארה ראשונה מכל השנה (כמו שמובא בספרים) והוא מרמזת על התחלת חנוך האדם בעבודה וזהו לשון חנוכה שאדם מתחנך בעבודת השם יתברך ואי אפשר להתחיל בעבודת השם יתברך כי אם כשיש שלו מתחילה מלחמה לשבר כח המדמה כנ"ל וזהו בחינת מלחמה בעובדי כוכבים שהיה קודם חנוכה שהיא מלכות עובדי כוכבים הרשעה שרצו להשכיח תורת ה´ ולהעבירם על חוקי רצונו שזה בחינת כח המדמה כח הבהמיות שמתפשט על האדם ורוצה למונעו ולהעבירו מתורת ה´ ח"ו כמו שכתוב (דניאל י"ח) והצפיר השעיר וכו´. ואחר כך כשזוכה להתגבר על מלכות הרשעה הנ"ל ולשבר כח המדמה כנ"ל אז מתחילין להדליק נר חנוכה דהיינו שזוכין לעלות אל השכל שהוא בחינת נר הדולק כמובא במאמר פתח ר´ שמעון (בסימן ס´). ובכל יום מוסיף והולך כי אסור לעמוד על מדריגה אחת רק צריך להוסיף קדושה בנפשו בכל יום ויום ושיהיה שכלו מוסיף והולך בכל יום ויום וזה שמוסיפין בכל פעם על הנר הראשון והנר הראשן קיים בכל הימים כי כשמדליק בליל שני שני נרות הם כנגד לילה ראשונה ושניה וכן בליל ג´ וכו´. נמצא שהנר הראשון של לילה הראשונה הולכת עם כל הנרות של כל הלילות, זה בחינת מה שכתב רבינו (בסימן ס"ב) שכל התחלות קשו מחמת שהוא יוצא מהיפך אל היפך. ואחר כך כל מה שהולך ומתקדש יותר כל העבודות של כל הימים מקבלים כח מההתחלה וכח ההתחלה הולכת עם כל הימים בחינת תענית בחינת שם הוי´ באחוריים שאות הראשונה הולכת עם כל האותיות כמו שכותבין יו"ד יו"ד ק"י וכו´. וזה בחינת נרות חנוכה שבתחילה מדליקין נר אחד ואחר כך א"ב ואח"כ אב"ג נמצא שנר ראשון הולכת עם כל הימים כי כל הימים מקבלין כח מן התחלת חנוך העבודה שהתחיל לעלות אל השכל שהוא נר ראשון של חנוכה ואחר כך כל מה ששכלו מוסיף והולך בכל יום כל הימים מקבלים כח מההתחלה כי כל ההתחלות קשות כנ"ל. וזה שאומרים הלל בחנוכה זה בחנית שבח השם יתברך כדי לגלות גדולת הבורא יתברך שמו כדי להכניע כח המדמה שמתפשט בכל פעם שרוצין לעלות מדרגא לדרגא כנ"ל. וזה בחינת הצדקה שמרבין ליתן מעות חנוכה לעניים כדי לשבר כח המדמה שבכל מ דריגה על ידי התגלות הגוונין שהוא בחינת גדולת הבורא שנתגלין על ידי צדקה כנ"ל. וזה בחינת הצחוק שהיו נוגדים גם הקדמונים הצדיקים לשחוק בחנוכה במיני שחוק של היתר (אך שבעוונותינו הרבים עכשיו באין לידי עבירה כי משחקין בשחוק של אסור) זה בחינת מה שמורידין עצמן לבחינת קטנות כדי לעלות אל המדריגה השניה. בבחינת ירידה תכלית העליה כמובא כי בחנוכה עולין מדרגא לדרגא בבחינת מוסיף והולך כנ"ל. (שם, הלכות חנוכה, ה"א)
 
למעלה