כל הויכוח שהתנהל כלל לא נסוב
סביב הבריאות, אלא דן ביכולת הסובייקטיבית של הפרט להיות מאושר כאשר מראהו החיצוני צורם לכל כך הרבה אנשים אחרים. שיקחו TUMS נגד צרבות. החיים לפי גל בתור "בן אדם ששמן בצורה מוגזמת": עליתי במדרגות, יצאתי לבתי קולנוע, היה לי מנוי לתאטרון, שמתי על עצמי תרמיל 20 קילו והלכתי לכבוש את ההימלאיה, יותר מזה, רקדתי ריקודי בטן, שחיתי בבריכה, הלכתי לים בשבתות, עבדתי והתקדמתי בעבודה, למדתי באוניברסיטה, יצאתי לבתי קפה ועוד. היו לי חברות, היו לי בני זוג, הסתובבתי בקניונים, נסעתי בסופי שבוע לטייל בארץ. נשמע מוכר? בדיוק כמו החיים שלך. ברור שהיום יותר קל לי, כי אני לא צריכה חגורת הארכה בטיסה, כי יותר נוח לי בכיסא בקולנוע, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. אבל סיגלי, וזה עלול לזעזע אותך אז תשבי, גם בקיום המוגזם שלי, הייתי מאושרת. לחיות מאושר זו החלטה של הבן אדם. זו החלטה פנימית. אושר זה דרך חיים, זה לא גורל. חסרים נכים מאושרים? חסרים חולי סרטן מאושרים? אז ברור שאם תשאלי קווטרו-פלג, הוא יגיד לך שהיה מעדיף שיהיו לו 4 גפיים מתפקדות, אבל בהינתן המצב, למה שלא יחיה מאושר? למה? כי יש קבוצה אחרת שיש לה לכאורה הכל והיא אינה מאושרת? מציעה לך לנסוע למזרח ולראות איך עניים מרודים שם חיים באושר רב, הרבה יותר מאיתנו המערביים. כי על פי המדד שאושר נקנה בחומריות, הם מנצחים. כנ"ל, על פי המדד של הצורה החיצונית. אושר זה דרך חיים, לא גורל. שיהיה לכולנו חיים טובים ומאושרים, אמן! וקצת יותר סובלנות בינינו האחד לשני. גל