קרו קדר. אס מיקאזה.
קוואנדו ארא מנסוו, ארו מוי נאיבי, אי מוי רומאנטיקאן...לוידה אן מוואסרו "ארץ הקודש" מאיזו מוי סקפטיקו, אי מוי ציניקן. זוהי דרך חיי, ואין בי רצון לשנות. למרות שהיחד, כבר לא אותו היחד. אבל אצינו, הוא עדיין קיים. מאז שיצאתי לשדה הפתוח. מאז שמרדתי בהורי, ועזבתי את הקן. (בגיל 16) לא הגיע להם. אני רציתי לעוף. והאשר לשאלתך, אילו יכולתי, האם הייתי עוזב? אין לי תשובה חד משמעית. אני רוצה את הקיבוץ, איתו גדלתי התפתחתי. אני מביט קדימה, רואה את מה שקורה בקיבוצים אחרים, ודואג. אצלנו הדברים זזים לכיוון באיטיות רבה,אבל, זזים. ואני לא יודע מתי ואיך זה יתפוס אותי. למזלנו, אנחנו יכולים לקיים את עצמנו. וגם כבר כמה שנים טובות, שאנו מפקדים לירה פה, לירה שם לביטחון הסציאלי של החברים.לעת סגריר. הביטחונות האלה, אישיים. דור הוותיקים שלנו, בני 75+- מוגן. החברים גם. ערבות הדדית, טרם הפכה למילה גסה. לצערי, (אני מצטער על הנסיבות.) הקיבוץ מממן אבסטין, רכב צמוד לבן\בת הזוג, ואפילו אם צריך, ניתוח בחול. זה הרבה מאד בימנו. מה יהייה מחר? מקוה לטוב.