g99 היקרה
חבל באמת שהיו תקלות וההודעות נמחקו..... רציתי רק להוסיף עוד משהו קטן, לפני שאני הולכת לנוח קצת, כי אני הרוגה. דיברנו על בתי חולים ולמה אנחנו רואות אותם כדבר רע. ואני עניתי לך בקשר אלי - ורק בקשר אלי (רק שאחרים יבינו...) ובכן, כמו שכתבתי לך, החלטתי לבלות את חיי מחוץ לבתי חולים. אני לא רוצה לראות את עתידי סגורה ומסוגרת במחלקה סגורה כלשהי. אני רוצה לחיות. לחיות את החיים בחוץ. להנות מהם כמה שאוכל. וכמו שכתבתי לך - זה לא קל. יש המון התמודדויות קשות. אבל בשבילי - אני רואה את החזרה לבית חולים כבריחה. כבריחה מקבלת אחריות על עצמי. כבריחה מחזרה לחיים נורמלים בקהילה. אין פשוט בשבילי עכשו מלהכנס חזרה לבית חולים, ולתת להם לעשות בי מה שהם חושבים לנכון. להכניס צינור לאף עד הכיבה....ולא צריך בכלל להתעסק עם אוכל. אני לא משלה אף אחד - וגם לא את עצמי. קשה לי עכשו. קשה לי עם האוכל, אני מוצאת כל הזמן תרוצים למה אני לא אוכלת כמו שצריך כדי לשמור על המשקל לפחות ולא לרדת, ואני כל הזמן זוכרת שאם לא אעשה זאת לא אגיע רחוק. אני כל כך לא רוצה לחזור למצב שהייתי, סגורה במחלקה סגורה.... אבל לפעמים נדמה לי שזה גדול ממני. אין לי כוח....כמו להרבה בנות כאן. קשה לי בעבודה, קשה לי לשבת שעות ליד המחשב בלי מנוחה. ואני מפחדת מהעתיד... הוא לא כל כך רחוק כמו שנדמה לי עד לפני לא הרבה זמן. אני בטוחה שימצאו הרופאים שיגידו שאני לא בסדר...וצריך... אבל אני רוצה להמשיך ולחיות בחוץ. להמשיך ולהילחם את המלחמה שלי. ולא לוותר ולהרים ידיים. כי רק אני אוכל להביא את עצמי למקום טוב ובטוח יותר. אז בינתיים...אני סוחבת. וסוחבת. בתקווה שזה ישתפר בשלב כלשהו. ובקרוב. כי אני לא רוצה... וכבר אמרו לי שאני לא כל כך רחוקה. אז הנה אני, פה איתכם. ויחד עם העזרה שאני מנסה לתת, אני מנסה גם לקבל. לא תמיד זה הולך...לפעמים אני שוכחת מעצמי ונזכרת פתאום שעבר הזמן ולא אכלתי...ומכאן באה החולשה. הנה, הידיים שלי רועדות כבר. אז בזאת אני אפרוש לי קצת לנוח. אני צריכה את זה. אוהבת אתכם ותמיד שלכם. תשמרו על עצמכם כי אתם כל כך יקרים לי ולעוד כל כך הרבה אנשים. שלכם מאיה