מאור, אח שלי האהוב...
שלום לכולם, כבר כמה ימים שאני נכנס לכאן, קורא הרבה אבל לא מעז לכתוב מילה. הכאב והכעס הובילו אותי לנסות לספר את מה שעובר עלי ואני עדיין לא יודע איך להתחיל. ביום ראשון לפני שבועיים (16.6.2002) החשיך העולם. מאור נסע ברכב עם שניים מחבריו. הנסיבות הטכניות דיי פשוטות. נסיעה במהירות מופרזת ביותר, איבוד שליטה על ההגה, סחרור והתנגשות באוטובוס שבא ממול. הנהג נפצע קשה, הנוסע מאחור נפצע באורח בינוני. מאור נהרג ועל העולם ירד חושך. ארבע השעות שבהן לקח לי להגיע לירושלים היו כמו נצח. מצאתי את אמא שבורה לרסיסים, אבא שהיה תמיד הכי חזק בעולם בוכה בדמעות, אחי ואחותי לא מסוגלים לקום ממקומם. למחרת הייתה ההלוויה. מאות (או אלפי?? לא ראיתי מבעד למסך הדמעות) אנשים הגיעו ללוות את מאור בדרכו האחרונה. אין לי מילים לתאר את החור שנפער בי בשעות אלו. השבעה עברה דיי מהר, מאות אנשים באו בכל יום ואם מאור היה נמצא, המסיבה היתה מושלמת. לרגעים מסויימים חשבתי שהנה, זהו, עברתי את הכל ועכשיו צריך רק להתחיל לחיות מחדש - רק בלעדיו. עבר עוד שבוע, הזמנת המצבה, סידור הבית, עדיין הרבה אנשים באים והולכים, גם אבא נראה יותר טוב ואמא מתחילה להתחזק ופתאום אתמול הבנתי את מה שלא הבנתי כל הזמן. מאור לא יחזור יותר. מעכשיו זה בלעדיו. רק אתמול פתאום הבנתי שההרגשה הזו שהנה, עוד רגע הכל יגמר לא נכונה.מאור לא יריב איתי שוב על המחשב (וכרגיל, יוותר) ולא יחקה שוב את אבא עד שלאמא יהיו דמעות בעיניים ולא יביא שוב תעודה שחצי ממנה זה שליליים אבל למטה בשלוש שורות קטנות תכתוב המחנכת שלו עשרות מילים על הילד המופלא הזה. כל זה לא יהיה יותר. מאור איננו. האופנוע שלו שממנו בקושי הספיק להנות ישאר קשור ליד הבית. התיק של בית-הספר (שאף פעם אין בו עט או עפרון) ישאר ליד שולחן הכתיבה שלו. עשרות הדיסקים שלו ישארו מיותמים, הציוד האלקטרוני שלו לא יקבל חיים יותר. עשרות הקטעים שהלחין לא יפורסמו עוד (ורבים יותר הקטעים שעדיין לא הושלמו...). צו הגיוס הראשון עוד מונח לייד המחשב ("קרבי אמא. אני הולך לקרבי") והאתר שהתחיל לבנות (54 למדינת ישראל...) נשאר בשלב השלד. הילדים חולי הסרטן בבתי-חולים שונים בירושלים יזכרו לעוד זמן קצר איך היה מגיע למחלקה בהתנדבות לשחק איתם וללמד אותם מחשבים. אין סוף למה שאפשר לכתוב על הילד המצחיק והמוכשר הזה, ילד חכם מאין כמוהו (השליליים הם תוצאה של חוסר רצון, בהחלט לא חוסר יכולת). היה בו כשרון משחק טבעי, טוב לב חסר גבולות, חוכמה, שנינות, ענווה וצניעות. המילים הגבוהות שאני כותב כאן יכולות להלקח מכל נאום הספד קלאסי, אבל על מאור הן נאמרו עוד בחייו ע"י כל מי שהכיר אותו. וכל זה לא יהיה עוד. הכאב שלי התחלף בכעס, כעס עצום על הנהג, ילד בן 17.5 שלקח את מאור שלי אל מותו, בלי טיפת אחריות למעשיו, ללא טיפת שיקול דעת. הוא יתאושש ויחזור לעצמו ומאור לא. כעס כלפי הוריו של הנהג שידעו שהוא נוהג רע מאוד, וגרוע מכך - שהוא נוהג בפראות, ועדיין נתנו לו את האוטו. והכעס הגדול מכולם כלפי מאור. מאור שלא נסע עם החבר הזה כי "הוא נוהג מהר ומסוכן" אבל באותו היום נסע איתו "נסיעה קצרה של חמש דקות". אני כועס על מאור שלא ביקש ממנו לעצור. אני כועס על מאור שנתן לו בכזו קלות לקחת את חייו שלו, החיים אותם אהב כל כך. אני כועס על מאור על כך שהיה הילד הכי אחראי בעולם ובכל זאת לא יכל להיות אחראי על חייו שלו. אני כועס עליו כל כך, ואני לא יודע עוד למה. אני כועס על כל העולם כי מאור שלי איננו. יש לי כל כך הרבה לספר ולהגיד על מאור שהיה, על הימים הראשונים בלעדיו, על הנסיון הכושל לחזור לשגרה, על הימים בלעדיו ועל הכאב האינסופי. אני יודע שהכעס יעבור ויהפוך לשאלות שאין עליהן תשובה אבל הכאב ישאר תמיד. אני מצטער שגזלתי מזמנכם כל כך הרבה, לא חשבתי לכתוב הודעה באורך כזה אבל אני מרגיש שעדיין לא כתבתי טיפה מים המחשבות והרגשות שלי. אני אנסה למצוא כוחות לכתוב עוד ומקווה שיהיה מי שיקרא. עוד לילה ללא שינה. ~פשוש~ קישורים: דף הבית של קהילת אמברוסיה (דברים לזכרו) דף האומן האישי של מאור באמברוסיה אתר הזכרון למאור (עדיין בבניה אבל כדאי לבקר) www.maor.org.il
שלום לכולם, כבר כמה ימים שאני נכנס לכאן, קורא הרבה אבל לא מעז לכתוב מילה. הכאב והכעס הובילו אותי לנסות לספר את מה שעובר עלי ואני עדיין לא יודע איך להתחיל. ביום ראשון לפני שבועיים (16.6.2002) החשיך העולם. מאור נסע ברכב עם שניים מחבריו. הנסיבות הטכניות דיי פשוטות. נסיעה במהירות מופרזת ביותר, איבוד שליטה על ההגה, סחרור והתנגשות באוטובוס שבא ממול. הנהג נפצע קשה, הנוסע מאחור נפצע באורח בינוני. מאור נהרג ועל העולם ירד חושך. ארבע השעות שבהן לקח לי להגיע לירושלים היו כמו נצח. מצאתי את אמא שבורה לרסיסים, אבא שהיה תמיד הכי חזק בעולם בוכה בדמעות, אחי ואחותי לא מסוגלים לקום ממקומם. למחרת הייתה ההלוויה. מאות (או אלפי?? לא ראיתי מבעד למסך הדמעות) אנשים הגיעו ללוות את מאור בדרכו האחרונה. אין לי מילים לתאר את החור שנפער בי בשעות אלו. השבעה עברה דיי מהר, מאות אנשים באו בכל יום ואם מאור היה נמצא, המסיבה היתה מושלמת. לרגעים מסויימים חשבתי שהנה, זהו, עברתי את הכל ועכשיו צריך רק להתחיל לחיות מחדש - רק בלעדיו. עבר עוד שבוע, הזמנת המצבה, סידור הבית, עדיין הרבה אנשים באים והולכים, גם אבא נראה יותר טוב ואמא מתחילה להתחזק ופתאום אתמול הבנתי את מה שלא הבנתי כל הזמן. מאור לא יחזור יותר. מעכשיו זה בלעדיו. רק אתמול פתאום הבנתי שההרגשה הזו שהנה, עוד רגע הכל יגמר לא נכונה.מאור לא יריב איתי שוב על המחשב (וכרגיל, יוותר) ולא יחקה שוב את אבא עד שלאמא יהיו דמעות בעיניים ולא יביא שוב תעודה שחצי ממנה זה שליליים אבל למטה בשלוש שורות קטנות תכתוב המחנכת שלו עשרות מילים על הילד המופלא הזה. כל זה לא יהיה יותר. מאור איננו. האופנוע שלו שממנו בקושי הספיק להנות ישאר קשור ליד הבית. התיק של בית-הספר (שאף פעם אין בו עט או עפרון) ישאר ליד שולחן הכתיבה שלו. עשרות הדיסקים שלו ישארו מיותמים, הציוד האלקטרוני שלו לא יקבל חיים יותר. עשרות הקטעים שהלחין לא יפורסמו עוד (ורבים יותר הקטעים שעדיין לא הושלמו...). צו הגיוס הראשון עוד מונח לייד המחשב ("קרבי אמא. אני הולך לקרבי") והאתר שהתחיל לבנות (54 למדינת ישראל...) נשאר בשלב השלד. הילדים חולי הסרטן בבתי-חולים שונים בירושלים יזכרו לעוד זמן קצר איך היה מגיע למחלקה בהתנדבות לשחק איתם וללמד אותם מחשבים. אין סוף למה שאפשר לכתוב על הילד המצחיק והמוכשר הזה, ילד חכם מאין כמוהו (השליליים הם תוצאה של חוסר רצון, בהחלט לא חוסר יכולת). היה בו כשרון משחק טבעי, טוב לב חסר גבולות, חוכמה, שנינות, ענווה וצניעות. המילים הגבוהות שאני כותב כאן יכולות להלקח מכל נאום הספד קלאסי, אבל על מאור הן נאמרו עוד בחייו ע"י כל מי שהכיר אותו. וכל זה לא יהיה עוד. הכאב שלי התחלף בכעס, כעס עצום על הנהג, ילד בן 17.5 שלקח את מאור שלי אל מותו, בלי טיפת אחריות למעשיו, ללא טיפת שיקול דעת. הוא יתאושש ויחזור לעצמו ומאור לא. כעס כלפי הוריו של הנהג שידעו שהוא נוהג רע מאוד, וגרוע מכך - שהוא נוהג בפראות, ועדיין נתנו לו את האוטו. והכעס הגדול מכולם כלפי מאור. מאור שלא נסע עם החבר הזה כי "הוא נוהג מהר ומסוכן" אבל באותו היום נסע איתו "נסיעה קצרה של חמש דקות". אני כועס על מאור שלא ביקש ממנו לעצור. אני כועס על מאור שנתן לו בכזו קלות לקחת את חייו שלו, החיים אותם אהב כל כך. אני כועס על מאור על כך שהיה הילד הכי אחראי בעולם ובכל זאת לא יכל להיות אחראי על חייו שלו. אני כועס עליו כל כך, ואני לא יודע עוד למה. אני כועס על כל העולם כי מאור שלי איננו. יש לי כל כך הרבה לספר ולהגיד על מאור שהיה, על הימים הראשונים בלעדיו, על הנסיון הכושל לחזור לשגרה, על הימים בלעדיו ועל הכאב האינסופי. אני יודע שהכעס יעבור ויהפוך לשאלות שאין עליהן תשובה אבל הכאב ישאר תמיד. אני מצטער שגזלתי מזמנכם כל כך הרבה, לא חשבתי לכתוב הודעה באורך כזה אבל אני מרגיש שעדיין לא כתבתי טיפה מים המחשבות והרגשות שלי. אני אנסה למצוא כוחות לכתוב עוד ומקווה שיהיה מי שיקרא. עוד לילה ללא שינה. ~פשוש~ קישורים: דף הבית של קהילת אמברוסיה (דברים לזכרו) דף האומן האישי של מאור באמברוסיה אתר הזכרון למאור (עדיין בבניה אבל כדאי לבקר) www.maor.org.il