מאומצת בת ארבע

[גילעד 63]

מאומצת בת ארבע

שנולדה בחו"ל ואומצה בחו"ל וגוירה בחו"ל, עלתה לארץ בגיל שלוש, מספרת לכל מי שרק מוכן לשמוע ומתעקשת גם כשמסבירים לה שזה לא נכון, שהיא ילידת הארץ וחושבת שכל העולם יהודים

כמה שנים מאוחר יותר כשידעה כבר שהיא מאומצת כי הוריה לא יכלו להביא ילדים, שאלה את אמה בדאגה אם עקרות עוברת בתורשה.

לך תבין מאומצים ואיך המוח שלהם עובד

ועוד משהו, אימוץ הרי הוא פעולה שההורים המאמצים עושים שלאחריו הם והילד שאומץ הופכים למשפחה. האקט עצמו אכן תהליך אבל מוגבל בזמן וברגע שהושלם התהליך המשפטי והמעשי שני הגורמים (הורים וילד) הופכים לאחד. משפחה.
אם כך, למה רוב המאומצים יעידו על עצמם בהקשר הזה כ"אני ילד מאומץ" או "אני מאומץ", במקום "הייתי ילד מאומץ" או "אומצתי בילדותי". האם אין שלב שבו אתה חדל להיות מאומץ?

סתם מחשבות של יום חם מידי אולי בתחילת אפריל

 

[חייכנית2]

זאת שאלה שכבודו צריך להפנות אל עצמו....

האם יש שלב שבו [עד כה] הרגשת שאתה חדל להיות מאומץ?
אני מכירה מאומצים עד גילאי שנות ה-20 ,לא גדולים יותר [חוץ ממך] ואני לומדת מהם שההווייה היא מתמשכת.
כמו שכתבתי לא מזמן ,ישנם מאומצים בוגרים שחשים את המשפחה הביולוגית שלהם כאברי פאנטום-חסרים אך נוכחים.
כמו שאני מבינה יש אקט של אימוץ-שהוא התרחש בנקודת זמן מסויימת והסתיים. ויש מצב של "להיות מאומץ" שלא תמיד חי ונושם באותם דציבלים אבל לעולם לא עוזב...
אבל זה אתה שצריך לבדוק אם אמנם כך אצלך..

 

[גילעד 63]

את השאלות שלי לעצמי

אני מפנה לעצמי ואת יודעת את זה

לפעמים אני רוצה גם לשמוע אחרים ואיך זה נתפס ונראה אצלם. זו מהות השיתוף לא?

 

[גילעד 63]

ומה לגבי הילדה בת הארבע ?

 

[KallaGLP]

נראה לי שזו לא שאלה שאנשים שלא אומצו

אמורים לדעת את התשובה עליה, כך שלא לגמרי ברור למי היא בדיוק מופנית. אם היא מופנית למאומצים האחרים שמדי פעם צצים פה, כדאי אולי להדגיש זאת.

 

[גילעד 63]

אם כבר העלית את זה

אז כן, השאלה מופנית להורים מאמצים. איך זה נראה מהזוית שלכם? מנקודה המבט של ההורים המאמצים. הרי לא נשמע אמא אומרת "אני אמא מאמצת" אלא "אני אמא לבן/בת שלי", יחד עם זה החוויה למול ההורה היא של מאומץ שממשיך להיות מאומץ כל החיים באיזה אופן. איך זה מרגיש להורים, זה מה שאני שואל.

 

[KallaGLP]

אני חושבת שזה לא קשור לאימוץ

וליחסים עם ההורים, אלא לנטישה הראשונית. עצם הידיעה שהילד התחיל את חייו בזה שנטשו אותו היא כנראה משהו שמאומצים רבים לא יכולים לשכוח כי זה באמת משהו שנוגד סדרי עולם. אבל הכרתי מאומצים שלא ה גדירו את עצמם כך, ושדבר אימוצם היה משהו שהתגלה כדרך מקרה והם העידו על עצמם שזה לא מגדיר אותם בחיי היומיום. למדתי עם בחורה כזאת, למשל.

 

[גילעד 63]

אין קשר ליחסים עם ההורים המאמצים

או לאיכות הקשר וכמובן שזה לא משהו שמגדיר את המאומצים בחיי היום יום, אלא רק כשהנושא עולה במחשבה או בשיחה. מאומצים אינם מסתובבים עם שלט שאומר שהם מאומצים. אני התכוונתי לטרמינולוגיה שלהם כשהנושא עולה.
הנקודה היא ההבדל בין החוויה או ההתייחסות של המאומץ לאותו אירוע או תהליך כמשהו שנשאר ומשפיע לאורך זמן לבין הראייה של המאמץ את האירוע או התהליך כעובדה ביוגרפית שקיימת בעבר.
מעניין שבהודעה הזו את כותבת "זה באמת משהו שנוגד סדרי עולם", ומצד שני בהודעה הבאה את שואפת, ובצדק מסוים, למצב שבו החברה תראה את האימוץ לא כמשהו חריג ולא טבעי.

 

[KallaGLP]

יש פה שני עניינים נפרדים, גלעד.

זה נוגד סדרי עולם (לא במובן של לא קורה אף פעם, אלא במובן של נדיר וטרגי) שהורים חיים ובריאים נוטשים או מוסרים את ילדיהם. אך אימוץ הוא משהו שקיים בטבע, לא רק אצל בני אדם. אסור לשכוח שעד לא כל כך מזמן התמותה של אמהות בלידה ושל הורים בכלל (וגם של תינוקות, אך זה לא שייך לעניין) הייתה גבוהה מאוד, ולכן אימוץ זה לא משהו לא טבעי. זה היה קיים מאז ומעולם, גם אצל בני אדם וגם אצל בעלי חיים. פרט לכך, בין אם זה הופך סדרי עולם או לא, זה מצב נתון, הוא קיים וזה נכון שהגורם הראשוני (נטישה או מוות של ההורים הביולוגיים) הוא עצוב וכואב, אך האימוץ כשלעצמו הוא בהחלט מצב חיובי הנותן פתרון למצב הזה, שיכול להיות במקרים רבים להיות פתרון מוצלח מאוד. זה שהאימוץ לא מוחק את מה שהיה לפני, את הנטישה או המוות של ההורה הביולוגי, זה טבעי ונורמלי, משהו שכל אחד צריך למצוא את הדרך לחיות איתו כי אין ברירה אחרת.

 

[גילעד 63]

עניינים נפרדים

אני לא חושב שיש כאן מישהו שמערער על העובדה שאימוץ הוא פתרון חיובי לסיטואציה של נטישה או מוות של הורה ביולוגי. במצב שבו מסיבות כאלה ואחרות היחידה ההורית הביולוגית נעדרת יכולת לדאוג לצאצא עדיף מצב של יחידה הורית אחרת מאשר היעדר מוחלט של יחידה הורית. בזה אין ספק.
יחד עם זה צריך להפריד בין כמה דברים שנכרכו יחד בדברייך בין אם בכוונה או לא.
ההפרדה הראשונה היא בין אימוץ בתוך המשפחה שקורה לפעמים בנסיבות טרגיות של מות ההורה הביולוגי, לבין האימוץ כפי שאנחנו מדברים עליו של יחידה הורית חדשה לחלוטין בלי שום קשר למשפחה. אני חושב שיש הבדלים בין שני התסריטים גם מבחינת המאמצים וגם מבחינת המאומצים, בעיקר בשל איזושהי רציפות משפחתית שלא נקטעת. תסריט מרדכי היהודי ואסתר לצורך העניין, למול תסריט משה רבנו. באימוץ בתוך המשפחה די מנוטרל נושא השייכות והזהות מבחינת המאומץ במיוחד אם מדובר במותו של ההורה הביולוגי שזהו אכן תסריט טרגי אך ידוע וברור וככזה ההתמודדות איתו קשה ככל שתהיה היא פחות מורכבת.
זה מוביל לנושא השני. יש הבדל בין מוות של הורה ביולוגי לבין הפרדה של הילד/תינוק כאשר מקורותיו הביולוגיים נותרים עלומים לפחות לזמן מסוים וגם כאשר יש אינפורמציה היא לא בהכרח מלאה ונכונה.
זה כמו ההבדל בין אבל על מי שמת ונקבר והכל ידוע עליו, לאבל המתמשך וה"תקוע" על מי שנעדר ולא יודעים אם הוא חי או מת ואם חי היכן הוא ואם מת כיצד ובעיקר סיבת ונסיבות ה"היעלמות" שלו.
הגישה הישנה שהיתה נהוגה בעבר הלא רחוק, שהולידה את האימוץ הסגור והסודי והיתה מבוססת על מה שנקרא אז clean break ניסתה בעצם ליצור מצב "כאילו" האם הביולוגית וגם האב לצורך העניין "מתו" ואינם ומכאן הפנים קדימה ו"תמצא את הדרך להתמודד עם זה כי זה מה יש", הגישה הזו גם הולידה הרבה בעיות בדיוק בגלל מה שאת עצמך אומרת "האימוץ לא מוחק את מה שהיה לפני".
איך שאני רואה את זה, תפקידם של ההורים החדשים/מאמצים הוא לסייע לתינוק/ילד/נער לעבד את מה שקרה כדי שיוכל בשלב מסוים לעשות איזושהי אינטגרציה בין "משפחתו/מורשתו" המולידה לבין משפחתו הנרכשת לכדי זהות אחת אישית, תהליך של גיבוש זהות אישית והיפרדות שמתחיל בלוא הכי בגיל ההתבגרות רק שאצל מאומצים יש כאן אלמנטים נוספים שמהווים אתגר לא פשוט.
הסיוע הזה יכול לבוא בעיקר מתוך בניית היכולת להבין ולהכיל את חוויתו של המאומץ בתוך כל זה ורכישת הכלים לעבד את זה ו"לחיות עם זה" הכי טוב שאפשר.

 

[KallaGLP]

אני מסכימה שהדבר ההגיוני והנכון ביותר

לילד שהוריו אינם מגדלים אותו הוא אימוץ בתוך משפחתו הרחבה יותר. לא נראה לי שיש עוררין על כך. אני גם חושבת שהורים לעתיד ביולוגיים אחראים שיודעים שאין ביכולתם או בכוונתם לגדל את ילדם טוב יעשו אם יעשו הפלה כבר בשלבים הראשונים של ההריון מאשר שילדו ילד לא רצוי. זה אולי נשמע קשה, אך זו דעתי. לדעתי אין להביא ילדים לעולם, אלא אם הם רצויים ויש בכוונת הורים לגדלם. פטירת ההורים הביולוגיים היא כמובן מקרה שונה מאוד, שאין כל קשר בינו לבין מצב של מסירה או נטישה, פרט לעצם העובדה שהילד לא גדל עם הוריו.
אבל יש מצב רצוי ויש מצוי. אני בדרך כלל מדברת על רוסיה כי משם אימצתי ושם אני יודעת איך העניינים מתנהלים, ברור לי שייתכן שבמקומות אחרים זה אחרת, אך זה מה שאני מכירה ולכן מרשה לעצמי לדבר עליו. ברוסיה נדיר ביותר שהמשפחה המורחבת מאמצת ילדים שהוריהם אינם יכולים או רוצים לגדלם. יתר על כן, נדיר מאוד שרוסים בכלל מאמצים ילדים. כמות האימוץ התוך ארצי ברוסיה היא זעומה יחסית לכמות העצומה של ילדים שהוריהם אינם מגדלים אותם. ולכן קיים הפתרון של אימוץ בין ארצי (ויעזור האל לילדים המסכנים אם גם האופציה הזאת תיסגר גם, כי נראה שהרוסים הולכים בכיוון הזה).
באשר ליתר דבריך, נכון פעם אימוץ היה סוד אפל וזה היה גרוע. ונכון ומבחינתי מובן מאליו אפילו שהורי הילד שאומץ צריכים לסייע לילד שלהם בכל קושי שנובע מהאופן המצער שבו החלו חייו (כמו בכל קושי בכלל). אני בוודאי ובוודאי לא התכוונתי במה שכתבתי שההורים צריכים להתייחס לעניין במונחים של "תלמד להתמודד עם זה כי זה מה יש", ברור שלא את זה ניסיתי לכתוב. ההסתייגות היחידה שלי בכל העניין הזה היא הגזמה לכיוון השני: לקשור אוטומטית כל עניין ובעיה באימוץ, לעסוק בעניין הזה באופן חסר פרופורציות בצורה שמוגזמת עבור הילד עצמו, בשב שבו הוא נמצא וכד'. צריך להיות קשובים לילד ולצרכיו, ולזכור שבנוסף להיותו מאומץ הוא גם ובראש וראשונה בן אדם, ובן אדם הוא יצור מורכב המושפע מהרבה גורמים שונים בחייו. לפעמים ההסתגרות של ההורים בעניין האימוץ בלבד כשבאים לדון בבעיות, בעניינים ובתהליכים השונים הקשורים לילד לדעתי חוטאת למטרה הזאת של ראיית התמונה השלמה, המורכבת והרחבה של הילד הזה, ומדגישה פן אחד מסוים, אולי אפילו על חשבון פנים אחרים חשובים לא פחות. זו דעתי שאני חוזרת עליה גם כאן וגם בהודעות אחרות שלי, וזו הסיבה שכשילדיי היו קטנים יותר הקפדתי תמיד להשתתף, בנוסף (לא במקום) לפורום הזה גם בפורומי הורות כלליים יותר, כגון "להיות הורים", פורומי חינוך שונים ועוד. לצערי הפורום הרלוונטי לגילם של ילדיי נסגר לפני כמה שנים, והפורומים הקיימים כעת הם בעלי אופי חברתי-רכילותי יותר, וזה פחות מעניין אותי, ולכן הפסקתי להשתתף בפורומי הורות, פרט לפורום הנוכחי. זה חבל לי, אבל זה מה יש ועם זה ננצח.
להבהרה: אני לא כותבת זאת לצורך הוויכוח או כדי לשכנע מישהו במשהו, אלא כדי להבהיר את עמדתי מימים ימימה לנוכח הדברים שכתבת. הייתי מעדיפה שלא יתפתח מזה שרשור של ניסיונות שכנוע הדדיים.

 

[גילעד 63]

אני לא חושב שיש בינינו ויכוח

כל ילד מאומץ הוא קודם כל ילד. כל אדם מאומץ הוא קודם כל אדם.
המשימה הלא פשוטה של הורים מאמצים היא בדיוק מה שאת מתארת. איתור הקו העדין והחמקמק של מה שייך למה. יש דברים שהם די ברורים שקשורים לאימוץ ויש דברים שמאד ברורים שלא קשורים לאימוץ. אלה הדברים הקלים יחסית.
המשימה מסתבכת ונהיית מאד עדינה כשהקו נהיה עדין.
אני כמוך חושב שתליית כל דבר בנושא האימוץ הוא טעות, בדיוק כמו שהגישה ההפוכה לה היא טעות.
במבט לאחור וגם היום עם חשיפה הרבה יותר גדולה מאי פעם שלי למאומצים בוגרים אחרים, אני יכול לומר לך שנראה שרוב ההתמודדות הממשית והתעוררות הקונפליקטים באופן משמעותי של מאומצים עם הנושא בחייהם מתחילה בגיל ההתבגרות ורוב ההתמודדות המעשית עם השלכות הטראומה הראשונית היא בבגרות הצעירה ולאחר מכן, כשאז בלוא הכי המאומץ מתמודד עם חייו בעצמו ולא תחת מטריית הוריו.

 

[יסמין@]

מאוד מסכימה

שמאוד קל כאשר הדברים ברורים: יש דברים שקשורים בצורה מאוד ברורה וחד משמעית לאימוץ ויש דברים שמאוד ברור שלא בהכרח. ומסכימה מאוד ש"המשימה מסתבכת ונהיית מאד עדינה כשהקו נהיה עדין".
אז מה עושים במקרים כאלה?
לדעתי, כשיש ספק, כשלא ברור אם נושא מסוים קשור ישירות לאימוץ או לא, כאן מאוד מתאים הפתגם better safe than sorry כלומר, עדיף לנהוג במצבים כאלה בצורה יותר רכה, מכילה, מתחשבת וכו'.

 

[KallaGLP]

גם אני מסכימה.

וכולנו בני אדם ועלולים לטעות. במקרים של ספק אני חושבת שצריך להתאמץ בניסיון לרדת לשורש העניין, אך אם זה בלתי אפשרי בהחלט תמיד better safe than sorry.

 

[KallaGLP]

ואגב, אני מלכתחילה לא רואה סתירה

בין זה שמדובר במשפחה לזה שהאדם מאומץ נותן בדיבור שלו ובמחשבה שלו מקום לזה שהוא מאומץ. פשוט נהוג שרוב המשפחות נוצרות בצורה ביולוגית, ולכן אנשים אוטומטית מניחים שאם אתה ילד של מישהו, פירוש הדבר שנולד להוריו. אולי לחלק מהאנשים יש צורך להעמיד דברים על דיוקם (גם אני כזאת, אגב), בדיוק במידה שלעיתים קרובות אחים תאומים יקראו לאח שלהם לא סתם אח אלא תאום או אח תאום, כי רוב האנשים הם אחים לא תאומים. גם אני הרבה פעמים מסבירה לאנשים שאלה ילדיי הביולוגים וזו בתי שאומצה. אני לא רואה בכך שום דבר מוזר, זה לא הופך אותם ליותר הילדים שלי ואותה לפחות הבת שלי, או הופך את הקשר שלי איתם ליותר אמיתי ומשפחתי מאשר איתה.אגב, היא לא נוהגת להגדיר את עצמה כמאומצת כשהיא מדברת על עצמה, לפחות בינתיים, אבל גם אם בעתיד זה יקרה - אני לא רואה בהכרח שזה נובע ממקום של קשרי משפחה בעייתיים. ואגב, אימוץ זו לא קללה ואני לא רואה שום דבר שלילי בכך שזו מילה הנמצאת בתודעה ובלקסיקון. להפך, כמה שישתמשו במונח הזה יותר, כך הוא ייתפס כיותר טבעי וחיובי והקמת משפחה דרך האימוץ תתיפס כדבר נורמלי ומקובל, ולא כמו היום - שרבים עדיין מתייחסים לזה כמשהו מוזר, לא טבעי ויוצא דופן.

 

[יסמין@]

 

[China8]

מסכימה איתך KallaGLP

חושבת גם שלא משנה בן כמה האדם, כל עוד אינו נולד להוריו המאמצים ואינו בן ביולוגי הרי שהוא מאומץ. אין בעובדה שהוא אדם בוגר לשנות את העובדה שהינו מאומץ ותמיד יישאר כזה. גם בעיניי זו זוהי הגדרה שמבטאת עובדה.
מסכימה גם מאד שעצם הנטישה על כל השלכותיה אינה מאפשרת כנראה להרבה מן המאומצים פשוט "לשכוח מזה" ולהוציא את השורש א.מ.צ מן הלקסיקון שלהם.

 

[סביון1]

אני לפעמים אומרת "אני אמא מאמצת" או "אנחנו

הורים מאמצים". נשמע לי תמים לחשוב שהאימוץ הוא אקט ששיך לעבר ונגמר שם. אם כך זה היה, לא היינו בפורום הזה היום, לא?

 

[יסמין@]

זכותך כמובן. אני אומרת: אני אימא.

 

[סביון1]

גם אני בדרך כלל אומרת שאני אמא. וגם הבנים שלי

בדרך כלל אומרים שהם הילדים שלי או שאני אמא שלהם ולא מוסיפים את השרש א.מ.צ.

אבל לפעמים רוצים לציין את עובדת האימוץ. ואז אפשר להגיד "זה בני המאומץ" או "בני שאומץ" או "בני אומץ" או "אני אמא מאמצת" וכיוצא בזה. אני חושבת שיצא לי להשתמש במגוו ביטויים, גם ב "אני אמא מאמצת". לכן כתבתי "לפעמים".