shelley1987
New member
מאוכזבת מעצמי..
שלום, אני בחורה בת 23 ועד לפני יומיים הייתי בזוגיות שנמשכה כמעט כשנה. זוגיות לא פשוטה כ"כ משום שהמקצוע שלו הוא שחקן טניס והוא נמצא בחול בממוצע 6-7 חודשים בשנה. (יש לציין כי בשנה שבה אנחנו בזוגיות טסתי איתו להמון מקומות בעולם לתחרויות, והקשר שלנו היה מאד אינטנסיבי) הבעיה הגדולה ביותר שלי היא קנאה, אפשר להגיד קנאה אובססיבית, והיא היתה במהלך כל הזוגיות, מההתחלה ועד לסופה, בעיקר בנושא הפייסבוק. יש לי מחשבה די חריפה על האתר הזה משום שלדעתי הכל שם פשוט, קליל ובהישג יד. הוא היה מאשר את כל מי ששולחת לו הצעות חברות, ומדבר שיחות נפש איתן בלי להכיר אותן בכלל, והדברים האלה היו משגעים אותי, והוא מצידו לא היה מוכן לוותר על זה בטענה שהוא בנאדם חברותי והוא אוהב לדבר ולהכיר אנשים, כמו שכן, במקצוע שלו אין לדעת מה יפול מבנאדם חדש שהוא הכיר, אם זה יחסי ציבור או אפילו ספונסר. הויכוחים והריבים היו בעיקר אם לא רק על נושא הפייסבוק, הייתי נקרעת מכל מה שקשור בזה, הוא תמיד היה אומר שהוא יודע לשים את הגבול שצריך אבל משום מה אף פעם לא סמכתי עליו במאת האחוזים, אולי אני ילדותית או לא יודעת מה כי לא כולם רואים את מה שאני רואה בצורה הזאת, אבל אני חושבת שלמילים יש משמעות מאד גדולה, אני סומכת עליו במאה אחוז שלא יבגוד בי פיזית עם מישהי, אך תמיד פחדתי משיחות נפש ופלירטוטים מתוך שיעמום. הייתי עושה לו את המוות, הייתי מציקה לו, שואלת, אוסרת, לא נתתי לו את החופש שהוא זקוק לו, במיוחד בתור היותו גבר. הוא ניסה בעבר הלא רחוק להיפרד ממני מספר פעמים בטענה שהוא לא מסוגל להמשיך ככה יותר, שהוא כבר שבע ולא טוב ולא כיף לו יותר. גם אני הרגשתי את חוסר הכיף כבר באיזשהו שלב, אבל עדיין נלחמתי עליו ואפשר להגיד אפילו די השפלתי את עצמי בשביל להחזיק אותו איתי ולא לתת לו ללכת. לגרום לו לחשוב שאני באמת רוצה ומסוגלת להשתנות בשביל הקשר ושלא יוותר עכשיו. אבל בינתיים כל ההשפלות שלי וכל הניסיונות לא הועילו, לא השתנתי בצורה קריטית ואפשר להגיד שכל הקשר הזה הייתי תחת צלו ולא היה לי את האני עצמי, תמיד אני אחריו ואיתו בכל מה שעשה ועשה. הוא אתמול נפרד ממני סופית בטלפון. הוא פנה אליי אחרי יום בטענה שהוא מרוסק בלעדיי ושהקשר שלנו לא יכול להיות ככה ואם אני רוצה להיפגש. אני הייתי די בגישה של הוא רוצה שנחזור, נפגשנו והוא מבחינתו אמר לי שהוא מאד אוהב אותי, ושבחיים הוא לא אהב מישהי כמוני, הוא חושב שאני בנאדם מקסים והכי טוב שהוא מכיר, הוא רוצה שאהיה ביום מן הימים אם ילדיו, אבל עדיין אחרי כל זה, הוא נשאר רציונלי וטען שהוא לא מסוגל לחזור כרגע לקשר הזה, הוא חייב לנקות את הראש, להעצים את ההתפתחות האישית שלו ושלי, כי כרגע אנחנו לא מתאימים אחד לשני והוא רוצה להאמין שביום מן הימים כן נהיה ביחד. כי כרגע הוא לא מוכן לשקול אפילו חזרה. מבחינתו הפגישה היתה לסיים את זה באור יפה יותר כדי להשאיר אולי פתח להמשך בעתיד. השאלה שלי היא האם זה מאוחר מידי? האם יש לי דרך אחרי כל זה להציל את הקשר הזה ולנסות באמת להוכיח שהשתנתי. כי אהבה יש, רק האובסיסיביות הרסה את שנינו. מה אני יכולה לעשות כדי לא לוותר עלינו או יותר נכון לגרום לו לא לוותר עלינו.. (יש לציין שהוא טס עכשיו לחודש לחול) מצטערת על האורך של ההודעה. תודה רבה.
שלום, אני בחורה בת 23 ועד לפני יומיים הייתי בזוגיות שנמשכה כמעט כשנה. זוגיות לא פשוטה כ"כ משום שהמקצוע שלו הוא שחקן טניס והוא נמצא בחול בממוצע 6-7 חודשים בשנה. (יש לציין כי בשנה שבה אנחנו בזוגיות טסתי איתו להמון מקומות בעולם לתחרויות, והקשר שלנו היה מאד אינטנסיבי) הבעיה הגדולה ביותר שלי היא קנאה, אפשר להגיד קנאה אובססיבית, והיא היתה במהלך כל הזוגיות, מההתחלה ועד לסופה, בעיקר בנושא הפייסבוק. יש לי מחשבה די חריפה על האתר הזה משום שלדעתי הכל שם פשוט, קליל ובהישג יד. הוא היה מאשר את כל מי ששולחת לו הצעות חברות, ומדבר שיחות נפש איתן בלי להכיר אותן בכלל, והדברים האלה היו משגעים אותי, והוא מצידו לא היה מוכן לוותר על זה בטענה שהוא בנאדם חברותי והוא אוהב לדבר ולהכיר אנשים, כמו שכן, במקצוע שלו אין לדעת מה יפול מבנאדם חדש שהוא הכיר, אם זה יחסי ציבור או אפילו ספונסר. הויכוחים והריבים היו בעיקר אם לא רק על נושא הפייסבוק, הייתי נקרעת מכל מה שקשור בזה, הוא תמיד היה אומר שהוא יודע לשים את הגבול שצריך אבל משום מה אף פעם לא סמכתי עליו במאת האחוזים, אולי אני ילדותית או לא יודעת מה כי לא כולם רואים את מה שאני רואה בצורה הזאת, אבל אני חושבת שלמילים יש משמעות מאד גדולה, אני סומכת עליו במאה אחוז שלא יבגוד בי פיזית עם מישהי, אך תמיד פחדתי משיחות נפש ופלירטוטים מתוך שיעמום. הייתי עושה לו את המוות, הייתי מציקה לו, שואלת, אוסרת, לא נתתי לו את החופש שהוא זקוק לו, במיוחד בתור היותו גבר. הוא ניסה בעבר הלא רחוק להיפרד ממני מספר פעמים בטענה שהוא לא מסוגל להמשיך ככה יותר, שהוא כבר שבע ולא טוב ולא כיף לו יותר. גם אני הרגשתי את חוסר הכיף כבר באיזשהו שלב, אבל עדיין נלחמתי עליו ואפשר להגיד אפילו די השפלתי את עצמי בשביל להחזיק אותו איתי ולא לתת לו ללכת. לגרום לו לחשוב שאני באמת רוצה ומסוגלת להשתנות בשביל הקשר ושלא יוותר עכשיו. אבל בינתיים כל ההשפלות שלי וכל הניסיונות לא הועילו, לא השתנתי בצורה קריטית ואפשר להגיד שכל הקשר הזה הייתי תחת צלו ולא היה לי את האני עצמי, תמיד אני אחריו ואיתו בכל מה שעשה ועשה. הוא אתמול נפרד ממני סופית בטלפון. הוא פנה אליי אחרי יום בטענה שהוא מרוסק בלעדיי ושהקשר שלנו לא יכול להיות ככה ואם אני רוצה להיפגש. אני הייתי די בגישה של הוא רוצה שנחזור, נפגשנו והוא מבחינתו אמר לי שהוא מאד אוהב אותי, ושבחיים הוא לא אהב מישהי כמוני, הוא חושב שאני בנאדם מקסים והכי טוב שהוא מכיר, הוא רוצה שאהיה ביום מן הימים אם ילדיו, אבל עדיין אחרי כל זה, הוא נשאר רציונלי וטען שהוא לא מסוגל לחזור כרגע לקשר הזה, הוא חייב לנקות את הראש, להעצים את ההתפתחות האישית שלו ושלי, כי כרגע אנחנו לא מתאימים אחד לשני והוא רוצה להאמין שביום מן הימים כן נהיה ביחד. כי כרגע הוא לא מוכן לשקול אפילו חזרה. מבחינתו הפגישה היתה לסיים את זה באור יפה יותר כדי להשאיר אולי פתח להמשך בעתיד. השאלה שלי היא האם זה מאוחר מידי? האם יש לי דרך אחרי כל זה להציל את הקשר הזה ולנסות באמת להוכיח שהשתנתי. כי אהבה יש, רק האובסיסיביות הרסה את שנינו. מה אני יכולה לעשות כדי לא לוותר עלינו או יותר נכון לגרום לו לא לוותר עלינו.. (יש לציין שהוא טס עכשיו לחודש לחול) מצטערת על האורך של ההודעה. תודה רבה.
