מאוד התרגשתי היום...

[לימור111]

מאוד התרגשתי היום...

השארנו את קרן לשעתיים אצל הורי, כשהיא ישנה. אחרי שעה התקשרתי לשאול אם הכל בסדר. מסתבר שהיא התעוררה ומררה בבכי. נסעתי במהירות האור וכשהגעתי היא חייכה לקראתי חיוך ענק והושיטה את זרועותיה. כשלקחתי אותה לזרועותי היא התחילה ל´דבר´ וספרה לי סיפור ארוך עם אינטונציות והמון הברות וצלילים שלא שמעתי ממנה אף פעם קודם. הייתה לי הרגשה שהיא מספרת לי כמה חסרתי לה ומבקשת שלא אעזוב אותה שוב. מאז היא לא מפסיקה לעקוב אחרי בעיניה ולחייך אלי.

 

[מיכל@ל]

וואו...

לכי תדעי מה עובר בראש לקטנטנים האלה,איזה פחדי נטישה וחרדות... מדהים מה שאת מספרת.

 

[לימור111]

אני חייבת להוסיף

שאת הורי היא רואה כמעט כל יום והיא מתקשרת מצויין עם אמא שלי, שהיא סתבא אולטימטיבית. הורי כבר שמרו עליה פעם אחת בבית והכל עבר בשלום וכולם היו מבסוטים. כנראה שהשילוב של אמא איננה ולהתעורר בבית אחר (שהיא מבקרת בו שלוש-ארבע פעמים בשבוע) זעזע את עולמה. עכשיו השכבתי אותה לישון והיה קשה במיוחד. בדרך כלל היא הולכת לישון בקלות כשהיא עייפה. הפעם היא הייתה עייפה ביותר ופהקה ללא הפסקה אבל שמה עין עלי, שלא אתרחק ממנה. היא לא רצתה לשחק כפי שהיא רוצה מדי פעם, אבל אם הלכתי לרגע לכבות את האור הגדול מייד התחיל בכי רם. אגב, היא התחילה לישון על הגב, עם זרועות פשוטות בצדדים. עד עכשיו ישנה תמיד על הצד, כשידיה מכסות את פניה. אמא שלי טוענת שגם זאת מחווה של אמון, כאשר היא נותנת לעצמה להיות חשופה ובוטחת שלא יקרה לה רע.

 

[מיכל@ל]

בא לי לבכות שאני קוראת את זה

רק שעתיים ועוד עם סבתא אוהבת ואיך הבטחון מתערער... ואת יודעת מה לימור ? זה לא עוזב אותם הפחד הזה אפילו שהילדות שלי כבר עברו בהברבה את הגיל של קרן ,עד היום יש להם חששות ופחד נטישה. יש לנו ריטואלים קבועים [אני האמא הראשונה שמגיעה בסוף היום לגן,אחרת...

]ואני לא מעיזה לזוז מהם ימינה או שמאלה,הספיקה לי פעם אחת שפיספסתי ועד היום אני אוכלת את הלב על זה...

 

[דיאנה*]

אני דווקא רואה כאן את הפן המעודד

מה שמעודד זה שקרן יוצרת קשר. כל ילד כמעט עובר תקופה של חרדות נטישה, שמעידות על הקשר הבלעדי והייחודי שיוצר עם הוריו. על כך שמייחס להם כוח שונה מזה שמייחס לאחרים, יודע שהם מקור הכוח והביטחון שלו. ואני חושבת שזה מה שקורה לקרן עכשיו וזה פנטסטי. גם הבת שלי עברה שלב של קשיי הירדמות בשלב שהתחלתי לעבוד והיא נשארה עם המטפלת. היא מתה מעייפות ולא הסכימה בשום פנים ואופן להירדם. ממש הסתובבה עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים. פתרתי את זה בגיחות הביתה באמצע העבודה ובכך שלא משתי ממנה מן הרגע שחזרתי. חושבת שכבר כתבתי על כך בפורום הישן. הבת שלי הגיעה אלי בגיל תשעה חודשים ולא יצרה עד אז שום קשר בלעדי, ולכן גם לא פיתחה פחד מזרים. שמחה ללכת לכל אחד והסימן היחידי לקושי שלה היה בתקופה ההיא קשיי השינה בימים בהם לא בילינו ביחד את כל היום. טוב, אני מברברת. מה שאני מתכוונת לומר זה שקרן יוצרת עכשיו קשר בלעדי ותלותי שיאפשר לה בהמשך להצמיח כנפיים. אי אפשר ואסור לדלג על השלב הזה. ובאשר לילדים מאומצים בגילאים מבוגרים יותר - כאן נושא חרדת הנטישה מגיע כבר מן הקוגניציה ומן הידיעה שפעם בעבר מישהו ויתר עליהם. זה כבר סיפור אחר שמן הסתם לא ידלג גם על הקטנות שלנו. וללימור - דווקא בנקודה הזו לגבי העתיד, חשוב התיעוד שאת מכינה לה היום!

 

[לימור111]

גם אני רואה בזה את הפן המעודד

דווקא בגלל שקרן מתיידדת ברצון עם כל מי שמחייך אליה ומעניק לה תשומת לב, שרידים של מלחמת ההשרדות מבית הילדים, אני שמחה שהיא מבינה את חשיבות הקשר בינינו, אם ניתן לומר זאת על ילדה בת פחות מחמישה חודשים (אין ספק שאני חושבת שהיא מבינה, אבל אני הרי מאוד משוחדת). אני לא חושבת שזה ייפגע אחר כך בקשרים שהיא תיצור, להפך. אני חושבת שככל שהאמון הבסיסי שלה בי ובאביה יתחזק, כך היא תוכל ליצור אחר כך קשרים בריאים ובוטחים יותר עם אחרים.

 

[דיאנה*]

מנסה לכתוב לך תגובה

מבלי להשתמש בסופרלטיבים או באמירות שתשמענה בנאליות ולא מצליחה. ההודעה הזו שלך כל כך מרגשת. זה שווה את הכל, נכון?

 

[English]

אצלנו הוא דווקא מוכן להיפרד

הוא מוודא מתי נאסוף אותו ובדרך כלל לא עושה עניין מלהשאר לבד אצל סבא וסבתא. בדיוק בסופשבוע הזה הוא נשאר אצלם. בהתחלה לא רצה ללכת מסיבותיו שלו אבל אמי סיפרה שהבוקר הוא אמר לה: סבתא, לא חשבתי שיהיה לי כיף אבל דווקא טוב שנשארתי. גם עם הפרידות בגנים השונים לא היו בעיות מיוחדות. להיפך - כשאני באה לקחת אותו הוא רוצה להישאר עוד טיפה בגן. אנחנו תמיד צוחקים שהוא מחזיר את ההשקעה ולא מבזבז שקל מהתשלום לגן... זה גורם לי לחשוב שיש לו מין בטחון פנימי שלא נעזוב אותו. אני גם רואה שהוא מסוגל להתמודד עם כעס שלנו ולא להיות מאויים אם מרימים קצת את הקול. אני יודעת שיש מאומצים שדבר כזה מערער את בטחונם בשייכות לבית. אצלך לימור אני חושבת שפשוט מדובר בהתחלה. אמנם נראה שקרן אתכם ואיתנו הרבה זמן אבל בעצם היא עוד חדשה בעסק. היא עוד זקוקה לפרספקטיבה, להתנסות בנטישות קצרות. נראה לי שמתישהו היא תפנים את זה שכשמשאירים אותה זה לא לתמיד, וגם יכול להיות כיף(אם לצטט את הבן)

 

[דליה לוי]

היפרדות

כל ילד רך מתנסה בהיפרדות מהוריו. שלב זה הוא הכרחי וחיוני להתפתחות רגשית נכונה. כאשר בהתחלה התינוק נמצא בקשר סימביוטי עם הוריו, הוא ממש בלתי נפרד מהם, כאשר הוא מתחיל לגבש את עצמיותו, הוא קולט שהוא ישות נפרדת מההורים. הוא לומד שאמא הולכת וחוזרת. בגיל 7 - 14 חודש לערך התינוקות מתחילים להבין את העניין. כדי להקל עליהם מאוד מומלץ לשחק איתם את משחק ה"קוקו" מסתירים את הפנים ושוב מגלים וקוראים "קוקו" אפשר לשאול: איפה אמא? קוקו! הנה אמא! . הילדים מתים על המשחק הזה שהוא משחק חברתי ממדרגה ראשונה וילדי הקטנים 5 ו - 3.5 עדיין נהנים.

 

[ענבל40]

בתור אחת שמחכה לתינוקת

מאוד מעודד אותי לשמוע את הסיפורים שלך - איך את וקרן נקשרות אחת לשניה - אמא ובת.

 

[לימור111]

ענבל יקירתי

נותר לי רק לאחל לך - בקרוב אצלך! תשמרי על קשר ותעדכני איך מתקדם, אני מחזיקה לך אצבעות.

 

[מיכל@ל]

גם אני מחזיקה אצבעות ,ענבל ../images/Emo23.gif

 

[הזוג]

לימור היקרה אתם הורים 10 , קרן

אומרת זאת לכם בשפתה. אכן הקטנים הללו ניגשים ויוצרים קשר עם כל אדם אבל יודעים טוב מאוד מי האמא והאבא. סבתא זה כייף אדיר אבל לא שאמא חסרה. היא תגדל ותבקש כמו הגדול שלנו ללכת לישון אצל הסבתא. אצלינו שהאפרוח הגיע הוא היה נרדם תוך דקה וחצי לבד בחדר. היום הוא למד שניתן להתפנק ולוקח לו יותר זמן עד שהוא נרדם וגם זה רק עם אבא או אמא לידו. אנחנו קוראים לזה "התקלקלות חיובית". חוץ מזה כפי שכבר כתבנו בערב החל משעה מסוימת הוא מסתובב בבית עם חולצה של אבא עד אשר אבא מגיע. וגם השעה מאוחרת ואבא בדיוק הגיע הוא ירדם רק לאחר שספג מנת אבא גדושה על הידיים.

 

[לימור111]

או אה, איזו התקלקלות חיובית יש לנו

הפשושית שבבית הילדים ישנה כמו מתה בין צווחות התינוקות האחרים לבין מוזיקת הדיסקו הרוסית של המטפלות ברקע, עשתה לנו פרצוף נעלב אתמול כאשר באנו בלילה, עמדנו ליד מיטתה, בעלי ואני, והתפעלנו בשקט בשקט מכמה שהיא מקסימה. לאחר פעייה קצרה היא הסתובבה לצד השני ונרדמה מחדש ואנחנו נמלטנו בהתגנבות יחידים מהחדר... שלא לדבר על זה שכבר אין סתם ´ללכת לישון´. כדי שהנסיכה תלך לישון אמא צריכה לבוא ולשעשע במשך חצי שעה לפחות, וגם אז היא לא ממש מרוצה מהעניין, רק שמבינה שזהו, אמא החליטה סופית שהשעשועים נגמרו, היא מסתובבת ונרדמת לה. ויש לי עוד כהנה וכהנה סיפורים לספר, אבל נשאיר אותם לפעם אחרת.

 

[מיכל@ל]

לימורי

לא ראיתי הרבה הורים ש"החליקו" ישירות לתפקיד בכזאת מהירות

. נראה לי שכל חייך התאמנת רק לקראת הרגע הזה

 

[לימור111]

לא תמיד מרגישה ככה...

הפשושית אכן מתקדמת בקצב מדהים, וככל שאני משוויצה בה אני גם אומרת, מותר לי להשוויץ כי אלה לא הגנים שלי ולכן אני אובייקטיבית (עלק אובייקטיבית!). מצד שני, כל יום קורים גם הרבה דברים שמאוד קשה לי להתמודד אתם. עכשיו, כשהיא ישנה פתאום הרבה פחות ורוצה אקשן כל הזמן, עולות כל מיני תופעות של בכי נוראי שקשה עד בלתי אפשרי להרגיע אותו (קורה לנו בערך פעם ביום בשלושה ימים האחרונים). בדרך כלל מספיק לקחת לקחת אותה על הידיים ולחבק אותה היטב כדי שתרגע אבל במקרה זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה פשוט לשים אותה במיטה לידי, להניח עליה יד מלטפת ולתת לה למרר בבכי עד שהיא נרדמת, כי שום דבר אחר לא עוזר. מה זה? כאבים? קשיי התאקלמות? אין לי מושג. אני רק יודעת מהניסיון של הפעם הראשונה, שכשהיא מתעוררת היא קמה כמו חדשה, חייכנית, מתוקה ומלאת חיינדלך. בנוסף, בלילות האחרונים היא לא מסכימה ללכת לישון בלעדי. גם אם היא עייפה מתה, העיניים נעצמות לה, אני חייבת להיות לידה. היא מחפשת אותי ונלחמת בשינה כדי לראות שאני לידה, ואם לא, צווחות נוראיות בכל השכונה. אתמול היא נרדמה לי בידיים, בפעם הראשונה מאז שאנחנו יחד. ייתכן שזה מצביע על התקשרות שלה אלי, מצד שני זה מאוד מאוד מתיש...

 

[נעמי*]

אמהות זה תמיד כיף והאם תמיד ../images/Emo22.gif

מחייכת, סבלנית אוהבת ומקבלת ותמיד מלאת אנרגיות. שטפו לנו את המוח כל כך הרבה שנים, החל מהתמונות של ישו בזרועות אמו וכלה אני לא יודעת איפה. זאת עבודה קשה ומתסכלת לפעמים וגם כאן, ההתקדמות הגדולה שלה - ההתקשרות אליך, הבטחון בך, באות ביחד עם עבודה קשה, עם כבילת החופש שלך. אבל, את גם מוצאת את הדרך לתמוך בה בקשיים שלה, למרות ששתיכן לא יודעות לבטא אותם במילים. אז אני מבטיחה לך שזה ימשיך להיות קשה כנראה לנצח, כי את הצד השווה בסיפור, את כבר יודעת לבד.

 

[מיכל@ל]

מעכשיו נכריז על מרד אמהות ../images/Emo66.gif

אין ספק שהעבודה הכי קשה בעולם היא להיות אמא. כשהם קטנים - אנחנו לא מבינים למה הם בוכים,כשהם גדולים - אנחנו בכלל לא מבינים שום דבר

לימורי - בגיל שבעה חודשים בערך זה בדרך כלל מאחוריהם ואז מתחילה תקופה כיפית של חידושים כל יום ,חיוכים ויכולת להבין טוב יותר מה הגורים צריכים

 

[ד...]

מיכל, אני מוחה- ../images/Emo8.gif

הבת שלי בת 7 חודשים, ועכשיו הבעיות רק מתחזקות: הרדמות על הידיים, התעוררויות רבות בלילה, הבכי כבר עקשן ויודע מה הוא רוצה, והיא רוצה את כל העולם אבל עוד לא יכולה להגיע אליו וזה מאוד מתסכל. נכון שגם הכיפים, הצחוקים, ההבנה, המשחקים- הכל מתגבר בהתאם וזה מפצה. והנשיקות שלה, איזה נשיקות....

 

[מיכל@ל]

אוחחחחחח,את עושה לי חשק ../images/Emo85.gif

זה הגיל ! את עוד תראי שתתגעגעי