מאד זקוקה לעזרה שלכן, מתנצלת מראש על האורך

[Mלכת השלג]

תודה שאת זוכרת

תיכף מעלה פוסט בעניין.

 

[Mלכת השלג]

המשך, כי הגעתי למגבלה של תפוז

באותה פגישה היא עודדה אותי לתת ביטוי לילדה הזאת, לצרכים הראשוניים שלה. ואפילו אמרה שמכיוון שכל החיים כולם ידעו יותר טוב ממני מה לעשות, אולי ההחלטה הזאת צריכה להיות שלי ורק אני זו שצריכה לקבוע מתי לסיים את הטיפול.
לראשונה מתחילת הטיפול האישי ייחלתי שהפגישה תסתיים כבר וכשזה קרה ניערתי מעלי את שיירי הרגרסיה, הודיתי לה בנימוס ונסעתי להביא את הבנות שלי מהגן ולהיות עבורן אמא. מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס ואת מה שקרה שם בחדר השארתי מאחורי דלת סגורה.

אבל מאז הפגישה, כבר כמה ימים שכאב הראש לא עוזב אותי. אני מתעוררת לפנות בוקר ולא מצליחה להרדם ובכל פעם שהעניין חודר לתודעה אני מרגישה סחרחורת, כאב הראש מתגבר וחולשה תוקפת אותי.

אין לי אפשרות לדבר איתה על זה בלי לחטוף התקף חרדה.

אני לא יודעת מה לעשות. השגתי הרבה בטיפול, ויש הרבה דברים שלא השגתי. העניין הוא שאני ממש חוששת שהיא לא יכולה לעזור לי בזה, בגלל מגבלות שלה, או שלי, או של הקשר בינינו.

ואם ארשה לעצמי לנסות, אתן לה הזדמנות נוספת לטפל בילדה הזאת, שכבר די החלטתי שהיא חסרת תקנה ואני בעיקר צריכה לדאוג שאני אנהל אותה ולא להיפך
יש סיכוי טוב שזה יגמר ברה טראומטיזציה ואני לגמרי לא בטוחה ביכולת שלי להתמודד איתה.

תודה למי שקרא עד הסוף ואשמח לכל תגובה


https://www.youtube.com/watch?v=wyTU8s08Yy0

 

[נעמי טאובר]

אל הילדה המוסתרת היטב במחבוא...

שלום לך מלכת השלג
כתבת באופן נוגע ללב ומעורר אמפתיה, את יודעת לתאר את שותפותך בהסתרה של הילדה שבתוכך, גם כשהאם המאיימת כבר לא כאן (או אין לה כוח עליך כשבגרת) את עדיין מסתתרת... והנה הרשית לעצמך לפתוח סדק, ייתכן שהתקוות והמשאלות התעצמו בעת המחבוא לרמות שהפסיכולוגית לא יכלה לשער ולכן תגובתה הראשונה היתה "פושרת" עבורך, ייתכן שבעת פציעתה היתה במצב פגיע ועסוקה בהחלמתה ולא יכלה לשער את המצב בו את נמצאת, (הבוגרת שאת כל כך מוצלחת ומצליחה להטעות...) . נראה שיש כאן הזדמנות מיוחדת מאד לתת ביטוי לכמיהות ולתקוות להיראות גם עם הצרכים הילדיים, השתמשי בה , למרות החרדה. הרווח יכול להיות עצום!! יש כאן נשים שכתבו על תהליכים דומים ומתגמלים מאד.
זו תגובה ראשונית, אתייחס עוד בהמשך.

 

[שחר חרישי]

נעמי, הרווח יכול להיות עצום, אך ההפסד יכול להיות מחריד.

אני חוויתי פגיעה ונטישה של מטפלת שהפניתי אליה את מלוא עוצמת הכמיהה, את כל הצרכים הראשוניים העמוקים ביותר, שהפקדתי בידיה את כל האחריות להחזיק את העולם הפנימי שלי, להחסיק עבורי את החלקים הרגישים והרכים והעדינים כמו שמחזיקים תינוק. ועוצמת הםגיעה ממנה, בדיוק בגלל זה, היתה כמו זו של תינוק ששמטו אותו. אולי את, כמטפלת וכמדריכה, לא מכירה מטפלות שפוגעות במטופלות עד כדי כך מתוך המוגבלות והפחדים האישיים שלהם. אבל הנה אני כאן כדי להגיד שזה קיים. ושצריך לקחת בחשבון ולהרגיש מתי נכון לתת אמון ובמי...

 

[נעמי טאובר]

מרחב הביניים של יחסי מטפל-מטופל

שלום שחר חרישי
אתחיל בכך שמתוך דבריה של מלכת השלג הבנתי שיש לה אמון והרגשה טובה עם המטפלת, אמנם בעיקר בהיותה שמורה מאד, אבל היא לא בדקה באופן חוזר ונשנה את האפשרויות להיות פחות שמורה, המשאל להיות חופשיה לבטא צד ילדי- התנהלה בעיקר בתוך הראש שלה, עם הצצה מאד קצרה החוצה!
הפגיעה היתה קשורה גם לאירוע שרירותי (פציעת המטפלת) בעיתוי מאד קריטי. אני מכירה מעצמי ומאחרים את מורכבות העניין, יש שניים באינטראקציה, לעתים המטופלת באה עם פנטזיה שהמטפלת (כמו ההורים) בעלת כוחות, ידע, ומשאבים בלתי מוגבלים, וכשהיא לא מכוונת בדיוק, ולא נותנת את מה שמצפים- זה מפורש כנעשה מתוך רוע וקמצנות... יש קושי לראות שגם למטפל הכי טוב יש מגבלות, נפילות וימים פחות טובים, ולעתים הם לא מסונכרנים עם הצרכים הבוערים של המטופלת. ולעתים המוטפלת מוסתרת בתוך דמות הבוגרת בלי שאפשר לדעת מה בפנים, אבל ישנה המשאלה הבוערת שייראו אותנו בלי שנגיד!! זו יכולה להיות חוויה של החמצה, אבל לטעמי מטופלת (והייתי גם בצד הזה בעצמי) יכולה להרוויח המון אם תמתח את יכולותיה ותסביר שוב, תחשוף את הצורך (לא כדרישה, אלא כהזדקקות) תתן הזדמנות שוב, ולא תשפוט כל כך מהר. זה דורש גדלות נפש, אבל זו בחירה. בעיני זו בחירה בטוב, ממש בחירה מוסרית: ללמד זכות גם על האדם שנפגעתי ממנו, אולי זה לא היה בכוונה, אולי היתה פה החמצה.
וכן, אני יודעת שיש מטפלים גרועים, יהירים או שחוקים מאד. אבל אני יודעת שמן הסתם גם בין מטופלי בהווה או בעבר יש כאלה שהולכים עם זכרון של פגיעות כאלה ואחרות, שאמרו לי ושלא אמרו לי, אנחנו בני אדם.
מי שמכירה את חוייית ההורות- יכולה להכיר מהתבוננות עצמית את הפער בין החויה של גדלות וכוח שייחסנו להורים (גם אם היו פוגעניים) בילדות לבין חווייתנו אנו כהורים- כשמרגישים את הצד הילדי והמתלבט בתוכנו שלא נעלם לגמרי אף פעם...

 

[שחר חרישי]

נעמי, אבל היה שם משהו שמדליק נורה

בתגובנ של המטפלת אליה. קודם כל, כשמטופלת מגששת ומנסה לברר איך המטפלת מרגישה כלפיה - גם אם ההבעה שלה שקטה ועניינית ובוגרת - ברור לגמרי שהשאלה מסתירה מאחוריה מקומות פגיעים מאוד, ושהיא לא באה מהבוגרת אלא מהילדה שבפנים. לכן גם אם עד אותה עת המטופלת הפגינה חזית בוגרת שקטה ונחמדה, עצם השאלה הזאת חושפת את קיומם של תכנים אחרים מתחת לפני השטח. וגם אם המטפלת לא מודעת לעוצמה שלהם - היא יכולה להניח לפחות שצריך להיזהר ולהיות רגישה כי יש סיכוי יותר גדול לפגיעה. כמטפלת היא מן הסתם מודעת להעברה שקורית בטיפול, מן הסתם צריכה להיות ערה לה גם מרמזים דקים. תגובה פושרת ואדישה לגישוש ש*ידוע* שהוא בא ממקום של משאלה בוערת - כי ככה זה עובד, כי ככה אנחנו בנויים, לא יכול לנבוע מחוסר ידע על מה שקורה אצלה בפנים... כי זה צפוי מדי.

דבר שני, וכאן הנורה שנדלקה קודם מתחילה גם להבהב, לרטוט ולהשמיע מוזיקת סמבה, זו החזרה המהירה שלה לעסוק בנושאים שלא קשורים ליחסים בטיפול, תוך שהיא מציינת בפירוש שעכשיו מפסיקים לעסוק בזה ועוברים לנושא אחר. כאילו טאבו. "על זה לא מדברים". מה????? הגישה הטיפולית שאני מכירה מדברת על זה שלהיפך, היחסים הטיפוליים הם במוקד של התהליך שמביא בסוף להחלמה רגשית. ואדרבה, כן צריך לדבר עליהם כשמשהו עולה. אה, אולי המטפלת לא היתה במיטבה באותו יום ולא רצתה לפגוע בטעות עוד יותר וכדו'? אוקי, אז הנה בפגישה הבאה יש לה הזדמנות להעלות שוב את הנושא ולתקן. ובזאת שאחריה. וזאת שאחריה. היו עוד כמה פגישות והיתה לה הזדמנות. אבל היא לא מתייחסת לזה בכלל, כאילו זה מעולם לא עלה. לא מוזר? זה לא נשמע לי טיפולי כל כך, קודם להשתיק ואחר כך להתעלם. כשמדובר במקומות כל כך בוערים - והיא צריכה לדעת את זה, לצםות לזה, מהסימן הקל ביותר כמו שכבר כתבתי. כי זה לא מ משהו ייחודי ובלתי צפוי, ההתפתחות של רגשות וצרכים כאלה, להיפך זה מהלך העניינים הטבעי בטיפול.

 

[נעמי טאובר]

משהו שמדליק נורה

שלום שחר חרישי
אני מבינה היטב למה כוונתך, ומניחה על פי מה שנמסר לנו (ותמיד צריך לזכור שזה כמו "טלפון שבור" של העברת חוויות סובייקטיביות והבנתן הסובייקטיבית) שהמטפלת החמיצה משהו מאד חשוב, וחבל שכך. יחד עם זאת- מלכת השלג מספרת לנו על תשתית טובה עם המטפלת, ועל כך שהיא עצמה לא ניסתה שוב לפתוח את הנושא, אלא נשארה עם המצוקה שהתעצמה. אני לוקחת בחשבון שיש מטפלים בגישות יותר פרקטיות מגישתי שאינם אמונים על דקויות השחזור של יחסי -עבר בתוך הטיפול, למרות שיכולים להיות מאד חמים ואיכפתיים ואף פתוחים ללמוד אם המטופלת תתעקש איתם. מטפלים כאלה יכולים להיות נבוכים מהעלאת נושא היחסים והאהבה בקשר הטיפולי וכמובן להחמיץ משהו קריטי למי שזה נושא כאוב ולא פתור אצלה, אבל גם מטפלים יכולים ללמוד...

במיוחד אני רוצה לסמן שזו דרך קלה ומפתה להביע תמיכה באמצעות הצטרפות לנפגעת דרך הבעת גינוי לפוגעת, רק שצריך לזכור שהנפגעת קשורה מאד לפוגעת וכואבת את חוויית הפירוד, לא כדאי לרוץ ולהעצים את חוויית הפירוד אם אין לנו דרך לדעת כמה ממנה היה במציאות החיצונית וכמה במציאות הפנימית.
ובשורה התחתונה למלכת השלג- כדאי לך לחזור ולשתף את המטפלת ברגשותיך, אפילו להעתיק עבורה את מה שכתבת לנו... בהצלחה!

 

[שחר חרישי]

קיבלתי.

 

[Mלכת השלג]

שלום נעמי,

תודה רבה על דברייך החכמים. לתגובתך, מעצם היותה ראשונה בשרשור ותומכת היה אפקט מחזיק עבורי בתוך סערת הרגשות שהכתיבה עוררה בי, אז תודה גם על זה.

קראתי בעניין רב את התכתובת שלך עם שחר וממש הרגשתי שאתן מדברות את שני הקולות שנמצאים בתוכי, רק שאצלי בראש הם מתווכחים בצורה אלימה יותר ומתורבתת פחות

ושני הקולות מאד משמעותיים אצלי ופחות או יותר שקולים זה לזה.
חשוב לי להבהיר שמעולם לא ראיתי בה דמות פוגענית, ובוודאי שלא רעה, קמצנית, גרועה, יהירה או שחוקה. ממש לא. אני גם לא חושבת שעשיתי לה אידאליזציה משמעותית - כל הסגנון שלה מכוון נגד זה. היא מאד "בגובה העיניים", לא מפחדת להודות בטעויות, לא מפחדת מביקורת בניגוד לאמא שלי שאצלה כל מה שפורש כביקורת נענה מיד בתוקפנות מטילת אימה.
אני חושבת שיש לי די הרבה מודעות, שאני מסוגלת פחות או יותר להבחין בין החלק שלי לחלק שלה, בין החוויה הפנימית שלי למציאות. כמובן שלא באופן מושלם או קרוב לזה אבל אני יודעת לזהות העברות והשלכות שאני עושה, לפחות באופן חלקי.

כתבת שגם בין מטופלייך היו שחוו פגיעות ואני בטוחה שזה בלתי נמנע. אבל נעמי, רציתי לשאול אותך משהו ואני מקווה שתוכלי לענות מתוך ניסיונך האישי או באופן כללי או איך שמתאים לך - האם לא יתכן מצב בו המטופלת מאד קשורה ומחוברת למטפלת שלה והמטפלת שלה לא מרגישה כלפיה חמימות וחיבה?
ההגיון שלי אומר שטיפולים כאלה לא אמורים לשרוד לאורך זמן אבל האם לא יתכן מצב בו מטפלים, דווקא מתוך מחויבות עמוקה למקצוע, רצון להיטיב או פנטזיית הצלה שקצת יצאה משליטה - יתמידו בטיפול וינסו בכל כוחם לעזור למטופל אליו הם לא מרגישים כלום?
וברמה האישית - האם לא ייתכן שהתגובה הפושרת שלה היתה בעצם אמיתית והיא לא רצתה להעמיק יותר כדי לא לפגוע בי? כי לקחתי בחשבון שאולי היא נבוכה מהעניין כמו שכתבת לשחר, אבל מדובר במטפלת דינאמית, בכירה, וותיקה. נדמה לי שגם מדריכה(או בתהליך הסמכה) ההגיון שלי אומר שהיא היתה אמורה לדעת לטפל בזה והתגובה הפושרת שלה בכלל לא לקחה אותי למקום של כעס עליה, יותר למקום אישי כואב, עוד הוכחה שאינני ראויה לאהבה.
אולי אני, כמו עטלף המשתמש בסונאר - פיתחתי מנגנון המזהה את מיקומו של הקיר, או הגבולות של הסביבה מבלי להצטרך לגעת בהם באופן פיזי.

אני לא מסוגלת להראות לה את מה שכתבתי פה(עשיתי זאת בעבר) אבל אני רוצה להעלות את הנושא באיזושהי דרך, כדי לקבל ממנה תשובה - האם היא מסוגלת לעמוד בזה או לא.
אני מקווה שהיא תוכל לענות לי בכנות.

הרבה תודה על דברייך, הם עוזרים מאד

 

[נעמי טאובר]

האם המטפלת אוהבת אותי?

שלום מלכת השלג
שאלותיך פתוחות ואמיצות, ונותנות הזדמנות לגעת באזורים שלא מרבים לדבר עליהם בגלוי, אז כבר תודה לך על כך.
אני מאמינה שרגשות בתוך קשר מתמשך הם בדרך כלל הדדיים, אם את חשה קשורה ומחוברת למטפלת, קרוב לוודאי שגם היא חשה כך, אתן שותפות ליצירה משותפת, של התהליך הטיפולי! ואתן כנראה שותפות מצויינות רוב הזמן.
הספקות שמנקרים בך הם אולי לא רק בגלל תגובתה, הרי הם הביאו אותך לשאול מלכתחילה, כי לא יכולת להאמין לעצמך ולומר בביטחה שאם השעות מרגשות/נעימות/מעניינות/ מלאות חיים אז כך גם הקשר והיחסים.
האם אינך מרגישה חמימות וחיבה ממנה באופן שהיא מתנהלת איתך? זה לא דבר שאפשר לזייף באמת.
אני משערת שחוסר האמון שלך באהבתה קשור להסתרת ה"ילדה הפגועה", כביכול את חשה שאם היית נותנת ביטוי לילדה שהיא אולי גם תובענית/מתפרצת/לא נחמדה, אז היה מתגלה שהמטפלת לא אוהבת באמת, וכאילו נעימותה איתך היא "על תנאי", כל עוד את רק הבוגרת ואין לה מושג על הילדה ה"מפלצתית" שאת מסתירה בפנים.....
הדרך לבדוק זאת היא להרשות לעצמך לספר על הילדה, ולהיות קצת הילדה, בזה שתבקשי התייחסות למה שמטריד אותך.

נקודה נוספת היא שיש איזו פנטזיה על אהבה שלמה שתרפא את כל הפצעים, ובפועל רגשותינו הם יותר נזילים , גם כלפי ילדינו אנחנו לא חשים רק אהבה אלא יש רגעים שבהם עולים גם רגשות שליליים מאד, אפשר לשנוא את הילדים, לזעום עליהם, לקנא בהם, לפחוד מהם, ועוד (סוד שמור, לא מספרים לנו האמהות שמותר להרגיש כל מיני דברים, ושמרגישים בכל מקרה , אנחנו הרי צריכות להיות קדושות ומושלמות...)
חשוב כמובן שהרגשות לא יכתיבו התנהגות לא מתאימה, אבל אם ניתן מקום לרגש קשה- הוא יעבור ויפנה מקום לרגש אחר, ונוכל לאהוב יותר את עצמנו ואת יקירינו.
אני מניחה שככה זה גם לגבי מטפלות, אני רגילה לומר שאני אוהבת את מטופלי, אבל זה לא אומר שאין רגעי עייפות, שיעמום, עומס או התנגדות ועוד. מן הסתם גם הם לא רק אוהבים אותי בכל רגע או בכלל. כדאי לקבל שככה זה וזה בסדר.

לגבי התגובה שנחוותה לך פושרת- אני מניחה שאני במקומה הייתי מגמגמת משהו לא החלטי, ומחפשת לי מרחב כדי לחשוב על כך, כי יש משהו בלחץ להצהיר אהבה שמעורר התנגדות, גם כשיש אהבה. אולי מתוך הבנה אינטואיטיבית שהצהרות כאלה לא באמת מרגיעות או מרפאות ליותר מרגע. גם אם היא היתה מצהירה על אהבה- הספק היה נשאר אצלך רק משנה צורה: האם תמשיך לאהוב? האם בכל מצב? וכו'.
אפסיק כעת, כתבתי לא מעט דברים שאפשר להגיב אליהם,
שתהיה שבת שלום

 

[שחר חרישי]

לפעמים אהבה זה לא מספיק

תודה רבה, נעמי, על הכנות, זה אומנם השרשור של מלכת השלג ולא שלי, אבל הנושאים הנידונים נוגעים לי מאוד, גם לנסיון העבר וגם למה שיתחיל עוד מעט, ואני נתרמת מאוד מקריאת הדברים. גם אני שאלתי את עצמי אינספור פעמים, בחשש ובחרדה ובכאב כוסס של כמיהה, אם המטפלת באמת אוהבת אותי, כמה היא אוהבת אותי, ובאילו גבולות ותנאים.
ומה שגיליתי בסופו של דבר הוא שהיא כן אהבה אותי, כן, מאוד אפילו, אבל אהבה זה לא מספיק. היו לה כל מיני סיבות. היא אמרה שהיא חסרת אונים מולי ואין לה קצה חוט איך לעזור לי, והיא אמרה שהיא לא מסוגלת להכיל את ההרסנות שלי, והיא אמרה שהיא מאויימת מהתובענות שלי (שאני "מפחידה אותה" ולכן היא חייבת לשבת רחוק), ושלוש שנים אחרי שזרקה אותי מהטיפול מהיום-להיום (והתחננתי לחזור עד שקיבלה אותי בסוף אחרי הפסקה של שנתיים), היא ישבה מולי במשך שלוש פגישות, פגישה אחרי פגישה שהגעתי ושילמתי, ופשוט ישבה מולי בלי להגיד כלום, בלי להגיב, מחכה ש"תבוא לה השרה", כי היא לא יודעת מה לעשות איתי. בפגישה האחרונה הקראתי מתוף כמה דפים רשימה ארוכה ומנומקת של הטענות שיש לי אליה, והיא שמעה גם אותן בשקט ולא הגיבה. ואז הודעתי לה שאני עוזבת. היא פגעה בי אנושות, היא גרמה לי לחשוב שיש בי משהו כל כך מפלצתי, כל כך בלתי ניתן להכלה, שאפילו היא - כמטפלת מנוסה - לא מסוגלת להכיל אותו. ולמעשה, העובדה שאהבה אותי (והרגשתי את זה, חוץ מזה שהיא אמרה לי את זה כששאלתי) רק העצימה את הפגיעה בדימוי העצמי שלי, בעצם (אפילו אדם שאוהב אותי לא מסוגל לסבול את הצדדים האלה שלי, הם נורא מסוכנים ונורא מפחידים!).

טיפול פסיכולוגי הוא ענין שדורש המון אחריות. המון. אני מקווה שהמטפלות, באשר הן, מודעות לגודל האחריות. לכמה המקומות שהן נכנסות אליהן בנפש המטופל רגישים ועמוקים, וכמה הפאשלות שלהן עלולות להחריב, לאין ערוך יותר מפגיעה של כל אדם אחר...

 

[נעמי טאובר]

פרשנות מסוימת, יש עוד אפשרויות

שלום לך שחר חרישי
קשה ולא נכון לשפוט מפגש חד פעמי (במובן שאין דומה לו ) של מטפלת מסויימת ומטופלת מסויימת, בזמן מסויים. יכול להיות שאותה מטפלת לא ידעה איך לעזור לך גם אם אהבה אותך. אז היתה לה מגבלה, (כמו לכולנו)
למה להסיק מזה שיש בך משהו מפלצתי? אולי יש בך חלק מופנם אכזרי מאד המפרש לרעה דברים ותוקף אותך מבפנים?? (חלק שנבנה בגלל "תרומת" סביבה לא טובה מספיק). אם זה כך- תמיד תוכלי למצוא ממה להתאכזב, תמיד הרי יהיו מעידות קטנות או גדולות של כל מטפלת שאת עלולה להתפס להן כ"הוכחה" למה שאת כבר מאמינה בו - שיש בך חלק מפלצתי.
אני לא אומרת בזה שהמטפלת היתה בסדר או חפה משגיאות. אינני יודעת ואין לי דרך לדעת. זה כל כך סובייקטיבי. אני רק רוצה להזמין אותך לראות שאפשר לפרש, גם רטרואקטיבית, אחרת את מה שקרה.

 

[שחר חרישי]

עכשיו אני באמת מבינה שמדובר במגבלה שלה

ממרחק של זמן והתבוננות. אני מתארת את מה שגרמה לי להרגיש אז, כשזרקה אותי מהטיפול בלי שום תהליך פרידה, ברגע, כי שלחתי לה כמה מיילים כועסים. ואת מה שגרמה לי להרגיש ולחשוב בנסיון השני שלנו, כשאמרה כמה פעמים שהיא לא יודעת מה לעשות עם ה"הרסנות"שלי. מישהי חכמה אמרה לי אחר כך, שהעובדה שהיא דחתה אותי ואת ה"הרסנות" שלי בכזאת נחרצות, מעידה על הפחד שלה מהמקומות ההרסניים של עצמה, שכשהיא רואה אותם אצלי הם מאיימים עליה מבפנים, והיא חייבת לחתוך ולהתנתק כדי להגן על עצמה מהצדדים האלה שלה ומהצורך להכיר בנם. אולי. בכל אופן רק רציתי להגיד שחא מספיק שהמטפלת תאהב את המטופלת, היא צריכה להיות גם מספיק גדולה מבפנים כדי להכיל אותה, ומספיק חזקה כדי לא להיהרס.

 

[שחר חרישי]

אני רק שאלה

נעמי, את מוכנה ללכת עוד טיפה בנתיב הכנות הזה, ולענות לי על שאלה שתמיד סקרנה אותי ו"לא העזתי לשאול"? השאלה היא: מה קורה כשזה לא קורה? מה קורה כשמטפלת רוצה לאהוב מטופל, באמת רוצה, אבל זה לא מצליח. לא "מתאהב" לה. זה קרה לך פעם? שפוט לא הצלחת להתחבר למטופל או מטופלת ולעורר כלפיהם אהבה? מה עשית אז? איך המשכת לטפל בהם?
שבת שלום, ותודה!

 

[הקוסמת הורודה2]

שאלת מיליון הדולר אי אפשר להתאהב בכטלם

 

[נעמי טאובר]

שאלה מסקרנת

שלום שחר חרישי
אני מניחה שמטפלים שונים יענו בצורות שונות, מבחינתי עצם תהליך ההתקרבות בכך שמתאפשר להכיר את החוויות והתחושות הפנימיות, ואת המורכבות שמסבירה גם התנהגויות קשות- מייצר אמפתיה עמוקה, וזה בעצם סוג של אהבה. גם ההשקעה במטופל מייצרת אהבה. אם המטופל לוקח ומשתמש במה שניתן לו, מתאפשר לי לחוש סיפוק והנאה מעצמי, מיכולתי, וזה מזין את האהבה ומגדיל אותה.
יש מטופלים שאני מזהה שהם שונים עד מאד ממני, וקשה לי להבין אותם או להתחבר אליהם, אם הם אינם נפתחים ומפיקים ממה שאני נותנת- לפעמים יש תחושת עקרות של הטיפול, מטופלים כאלה בעבר עזבו בעצמם די מהר ואני נתתי להם את ברכת הדרך ועודדתי אותם לחפש הלאה.
ותתפלאו: יש הרבה מטופלים שממש לא איכפת להם מאהבתי, שמתייחסים כאילו אני מכשיר לסיוע בצרכיהם, וזה בסדר. לפעמים זה משתנה לאחר זמן ולעתים לא, ועדיין הטיפול עושה משהו. ואחרים שכלכ ך משוכנעים ש"זו רק העבודה שלי" ואין סיכוי לרגשות, ששום דבר לא ישכנע אותם אחרת, ועדיין הם לוקחים משהו מהטיפול.
אני חושבת שיש למטופלת הרבה מה לעשות, בעיקר בלהתייחס ל"הזנה" שניתנת לה, לא בהכרח רק לקחת ולהודות, זה גם להגיד "זה לא מתאים" ו"זה לא בדיוק" ו"כשאמרת כך אז הרגשתי...", עצם הדיאלוג הוא מה שבונה את הקשר. .
כשמטופל לוקח פנימה אבל בלי סימן התייחסות למה שקיבל, או לא לוקח בכלל, זה "מייבש" את המטפל וגורם להרגיש לבד.
ולפעמים הטיפול מתאפשר ומועיל דווקא כי המטפלת מרשה לעצמה לחוש את שנאתה בלב, ולחוש בכל פעם את הרגש האוטנטי שעולה, ו"ללוש" את החוויה כדי להחזיר למטופל משהו מעובד ומועיל.

ועוד דבר שעולה בי כלפי הטון אוירה הכללית בפורום סביב שאלות אלה:
העמדה הנפשית של "אני פגועה וחסרה ואין לי- והאם המטפלת הגדולה והעשירה באהבה תתן לי או לא תתן לי מאהבתה- זה מה שיחרוץ את חווייתי"
זו עמדה בלתי נמנעת לפעמים בתור התחלה, היא מוכרת לי גם מבפנים, אבל לא מוכרחים לדבוק בה לתמיד!!!
אפשר לשחק בלשאול את עצמנו שאלות: האם זה באמת כך? האם אין בי עצמי אהבה? האם המטפלת רק מלאה וקובעת או שגם זו השלכה? האם באמת אין לי השפעה על מה שאקבל? האם באמת לא אוכל לאהוב ולהרגיש חיות בלי לקבל X?
האם אני מכירה גם מעצמי מבפנים את "לא רוצה לתת ולא בא לי לאהוב" ואז אוכל להבין את המצב הרגעי בו המטפלת הגיבה כך ולהעז לנסות שוב?
מה דעתכם?

 

[הקוסמת הורודה2]

נעמי אפשר בבקשה הרחבה לגבי משהו שכתבת?

כתבת:
"ולפעמים הטיפול מתאפשר ומועיל דווקא כי המטפלת מרשה לעצמה לחוש את שנאתה בלב, ולחוש בכל פעם את הרגש האוטנטי שעולה, ו"ללוש" את החוויה כדי להחזיר למטופל משהו מעובד ומועיל."
את יכולה להרחיב על כך? כי רגש שנאה דווקא די מגונה בחברה שלנו וכשאני שונאת מישהו אני מרגישה שאני משדרת אליו דברים לא טובים במיוחד אם מדובר בתקשורת פרונטלית. איך את לשה את החוויה הזו ואיך זה עוזר להחזיר למטופל משהו מעובד ובמה זה מועיל? אנא הרחיבי על כך תודה

 

[נעמי טאובר]

"ללוש ולעבד את השנאה"

שלום הקוסמת הורודה2
שאלתך מצויינת, ובמיוחד כשאת רוצה ללמוד ולהפיק משהו מועיל. חשבתי עליה רבות וזה מפגיש אותי עם חשש לחשוף כאן חומרי טיפול, שזה ממש לא מתאים, גם אם אסתיר פרטים, ועם גודל המשימה לבאר מהלכים כאלה ללא הסגרת מידע אישי.
זמני מוגבל בימים אלה כשתמר לא כאן, אולי אגיע לכתוב מענה לשאלתך בהמשך,

 

[הקוסמת הורודה2]

תודה רבה מבינה בסדר

אם תגיעי לבשלות מספקת עם עצמך על מנת לענות על השאלה אשמח אם תשלחי לי למסר בתפוז קישור לתשובה כי אני עושה הפסקה מתפוז כלומר תכתבי את התשובה בפורום ותשלחי לי קישור להודעה עצמה אם נוח לך בברכה ויום טוב

 

[שחר חרישי]

קוסמת, אני יכולה לדאוג לזה בשבילך.

כשתהיה תגובה על הענין אפנה אותך אליה. אל תדאגי