מאבדת את זה לגמרי..
היי..
אני בת 26 אמא לתינוק מדהים בן 9 חודשים..
גדלתי בבית חרדי ומגיל מאוד צעיר (11) התמרדתי ועזבתי את הדת ואת הבית. הייתי ילדה סופר אמיצה לא פחדתי מאף ומשום דבר מאז שאני זוכרת את עצמי גרתי לבד עבדתי ושרדתי. יצאתי בלילות עד שעות מאוחרת. הסתובבתי במקומות הכי מסוכנים שיש ממקום של לשבור את כל הגבולות האפשריים כדי "להוכיח" למשפחה שלי עד כמה אני חכמה וצודקת. התגלגלתי בפנמיות, מוסדות סגורים ואפילו יותר גרוע. מעולם לא חשתי פחד!!
בגיל 18.5 אחרי שהסתבכתי עד מעל הראש כתוצאה מה"אומץ" יתר שהפגנתי התעוררתי ולקחתי את החיים שלי בידיים. התנתקתי לגמרי מהעולם הזה שסבב אותי. התבגרתי במלוא מובן המילה!
בניתי לעצמי חיים אמתיים עם עבודה מכובדת ובית מסודר השלמתי בגרויות חידשתי קשר עם המשפחה ועם הזמן גם נכנסתי לזוגיות נורמלית (ככה לפחות חשבתי) יחסית למערכות יחסים שהיו לי בעבר.. בגיל 23 אחרי שנה וחצי של זוגיות התחתני.. ופה התחיל לו סיוט חדש. בעלי הפך להיות אלים בעיקר מילולית שזה הכי כואב ונחקק בלב. מהר מאוד מצאתי את עצמי הופכת להיות מהבחורה החזקה הלוחמנית האמיצה השורדת לאישה מפוחדת מתוסכלת ממורמרת וכנועה. פיתחתי חרדה להשאר לבד בבית. התפתח לי פחד להיות לבד ברחוב כשמחשיך או לעלות במדרגות לבד בלילה. שלא נדבר על לישון לבד בבית. נכנסתי להריון והמצב רק החמיר. החרדות גברו הרוע של בעלי התפתח מידי יום לעוצמות מפלצתיות וככל שהוא גדל ככה אני שקעתי יותר עמוק לבור השחור הזה שנקרא פחד! ילדתי.. הנחמה והאושר הכי גדולים שהיו לי בחיים זה הילד המדהים הזה שקבלתי במתנה! אבל מאז הלידה החרדות גדלו והכפילו את עצמן. בשניה שבעלי היה יוצא לעבודה הייתי בורחת מהחדר לסלון. בממוצע כל רבע שעה עושה סיבוב בבית לראות שאין משהו חריג. כל "סכנה" אפשרית עוברת לי בראש בכל רגע ורגע. כל רעש ולו הקטן ביותר גרם לי לפיק בירכיים ובפעמים רבות גם לבכי היסטרי. וביחד עם כל זה המצב עם בעלי רק הולך ומחמיר. זהו הגעתי להחלטה שלא עוד! אני לא רוצה שהבן שלי יגדל בבית על "טהרת" הקללות והצעקות. כמו שרשמתי בהתחלה אני באופי שלי מאוד נחושה ועקשנית וכשאני מחליטה משהו זה מה שיהיה. החלטתי להתגרש ולעבור לדירה קטנה יותר מתוך אמונה שבבית חדש הפחדים יעזבו אותי בשקט. באמת קבלתי גט תוך חודש וחצי (נס גדול היה פה!!!) ועברתי דירה. בקשתי מהגרוש שלי שיבוא לגור איתנו בדירה רק בשבוע הראשון כדי שאתרגל לבית ואקבל ביטחון.. הלילה זה הלילה הראשון שהוא כבר לא כאן! כל היום צהלתי משמחה על המועקה הזאת שהשתחררתי ממנה סוף סוף.. אבל בלילה? השעה כבר 05:11 ואני עדיין ערה לא מסוגלת להכנס למיטה. הפחד משתק אותי! אפילו את המזגן שנחוץ נורא בחום הירושלמי כיביתי כדי להשאר בשליטה על כל רחש שיש בבית. ועשרות פעמים מנעתי מעצמי להתקשר אליו לבוא לכן. אני לא רוצה ולא יכולה לחיות איתו.. עם הגרוש שלי ועם הפחד שלי! לא רוצה את שניהם בחיים שלי! אני רוצה לקבל את שמחת החיים שלי בחזרה!!! בשבילי כדי שהיה אמא טוב אף יותר ובשביל הבן שלי כדי שירגיש ביטחון מאמא שלו! בין היתר המצב הכלכלי שלי לא משהו בכלל ככה שלממן טיפול במאות/אלפי שקלים אין לי אפשרות. אשמח לטיפים, עצות, דעות... תודה
היי..
אני בת 26 אמא לתינוק מדהים בן 9 חודשים..
גדלתי בבית חרדי ומגיל מאוד צעיר (11) התמרדתי ועזבתי את הדת ואת הבית. הייתי ילדה סופר אמיצה לא פחדתי מאף ומשום דבר מאז שאני זוכרת את עצמי גרתי לבד עבדתי ושרדתי. יצאתי בלילות עד שעות מאוחרת. הסתובבתי במקומות הכי מסוכנים שיש ממקום של לשבור את כל הגבולות האפשריים כדי "להוכיח" למשפחה שלי עד כמה אני חכמה וצודקת. התגלגלתי בפנמיות, מוסדות סגורים ואפילו יותר גרוע. מעולם לא חשתי פחד!!
בגיל 18.5 אחרי שהסתבכתי עד מעל הראש כתוצאה מה"אומץ" יתר שהפגנתי התעוררתי ולקחתי את החיים שלי בידיים. התנתקתי לגמרי מהעולם הזה שסבב אותי. התבגרתי במלוא מובן המילה!
בניתי לעצמי חיים אמתיים עם עבודה מכובדת ובית מסודר השלמתי בגרויות חידשתי קשר עם המשפחה ועם הזמן גם נכנסתי לזוגיות נורמלית (ככה לפחות חשבתי) יחסית למערכות יחסים שהיו לי בעבר.. בגיל 23 אחרי שנה וחצי של זוגיות התחתני.. ופה התחיל לו סיוט חדש. בעלי הפך להיות אלים בעיקר מילולית שזה הכי כואב ונחקק בלב. מהר מאוד מצאתי את עצמי הופכת להיות מהבחורה החזקה הלוחמנית האמיצה השורדת לאישה מפוחדת מתוסכלת ממורמרת וכנועה. פיתחתי חרדה להשאר לבד בבית. התפתח לי פחד להיות לבד ברחוב כשמחשיך או לעלות במדרגות לבד בלילה. שלא נדבר על לישון לבד בבית. נכנסתי להריון והמצב רק החמיר. החרדות גברו הרוע של בעלי התפתח מידי יום לעוצמות מפלצתיות וככל שהוא גדל ככה אני שקעתי יותר עמוק לבור השחור הזה שנקרא פחד! ילדתי.. הנחמה והאושר הכי גדולים שהיו לי בחיים זה הילד המדהים הזה שקבלתי במתנה! אבל מאז הלידה החרדות גדלו והכפילו את עצמן. בשניה שבעלי היה יוצא לעבודה הייתי בורחת מהחדר לסלון. בממוצע כל רבע שעה עושה סיבוב בבית לראות שאין משהו חריג. כל "סכנה" אפשרית עוברת לי בראש בכל רגע ורגע. כל רעש ולו הקטן ביותר גרם לי לפיק בירכיים ובפעמים רבות גם לבכי היסטרי. וביחד עם כל זה המצב עם בעלי רק הולך ומחמיר. זהו הגעתי להחלטה שלא עוד! אני לא רוצה שהבן שלי יגדל בבית על "טהרת" הקללות והצעקות. כמו שרשמתי בהתחלה אני באופי שלי מאוד נחושה ועקשנית וכשאני מחליטה משהו זה מה שיהיה. החלטתי להתגרש ולעבור לדירה קטנה יותר מתוך אמונה שבבית חדש הפחדים יעזבו אותי בשקט. באמת קבלתי גט תוך חודש וחצי (נס גדול היה פה!!!) ועברתי דירה. בקשתי מהגרוש שלי שיבוא לגור איתנו בדירה רק בשבוע הראשון כדי שאתרגל לבית ואקבל ביטחון.. הלילה זה הלילה הראשון שהוא כבר לא כאן! כל היום צהלתי משמחה על המועקה הזאת שהשתחררתי ממנה סוף סוף.. אבל בלילה? השעה כבר 05:11 ואני עדיין ערה לא מסוגלת להכנס למיטה. הפחד משתק אותי! אפילו את המזגן שנחוץ נורא בחום הירושלמי כיביתי כדי להשאר בשליטה על כל רחש שיש בבית. ועשרות פעמים מנעתי מעצמי להתקשר אליו לבוא לכן. אני לא רוצה ולא יכולה לחיות איתו.. עם הגרוש שלי ועם הפחד שלי! לא רוצה את שניהם בחיים שלי! אני רוצה לקבל את שמחת החיים שלי בחזרה!!! בשבילי כדי שהיה אמא טוב אף יותר ובשביל הבן שלי כדי שירגיש ביטחון מאמא שלו! בין היתר המצב הכלכלי שלי לא משהו בכלל ככה שלממן טיפול במאות/אלפי שקלים אין לי אפשרות. אשמח לטיפים, עצות, דעות... תודה
להמון נשים אין אומץ לעשות את מה שעשית ורק על זה כל הכבוד ,כל השאר יכול להסתדר ,
