םם

[snatgra]

םם

שלום לכולם! אני לא ממש במאה שערים, כרגע עתודאי, עוד חודש טירונות. רציתי לשאול מה עושים אלה שאוהבים את הורים את החברים מחברון ועטרת מירוחם ומרכז הרב אבל חיים בדידות נוראה שאין עם מי לדבר ושל לחיות במין משחק תמידי של התחמקויות . אני יודע שזו השאלה הקלאסית, אבל יש דרך בלי לברוח בכריזה ועצבים? אני אכן יודע שהקשר לא יהיה אותו דבר ויש כמה אנשים שלא ממש ידברו איתי אחכ אבל עאם יש מי שהצליך אנא במיתותא מיינכו כמה תיפים

מגניב שיש מקום כזה לאנשים כמונו/י

 

[ספל חמאה]

כמי שנשארה לגור במחוזות ילדותה

אני יכולה להגיד לך שחברים ממילא מתפזרים כל אחד לדרכו ולחייו הפורים. בצבא תמצא אנשים אחרים, באזרחות אנשים נוספים ובחיים אנשים בכלל. אפשר להסתדר בלי לברוח, בלי כריזה ובלי עצבים. הטיפ היחיד (כרגע) שאני יכולה לזרוק לכיוונך הוא לקחת את הזמן. לא למהר. זאת תקופה כזאת שתעבור (כמו כל התקופות) ואין צורך להתבעס ממנה. או כמאמר הד"ר: לבד, אם תאהב זאת, או לא תאהב, לבד זה מצב שתהיה בו זמן רב, כשתהיה לבד, יש סיכוי לא רע שתראה דברים מפחידים נורא. יש כאלה, בין שם ובין האלה, שיפחידו אותך להמשיך למעלה. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים (ד"ר סוס) ורק שיהיה ברור - אנשים ידברו או לא ידברו איתך עפ"י מה שמתחולל בעולמם לא עפ"י המתחולל בעולמך. >ספל חמאה בברכת ברוכה בא

<

 

[אתאיסט עם ציציות]

לאט ובנחת

קודם כל, תשתדל לא לזרוק עליהם פצצות. ושנית, אתה בטח תופתע מהתגובות השונות, חלק ישארו ידידים למרבה הפלא, ואחרים, גם להפתעתך, יעברו למדרכה השניה.... תתרכז בראשונים ותתעלם מהאחרים. בהצלחה. נ.ב.

כבר קיבלת?

 

[מחפשת דרך]

בדיוק בגלל זה

שאתה מרגיש בדידות נוראה ושאין עם מי לדבר, אתה חייב לצאת מהמקום הזה. למי אתה דופק חשבון? בשביל כמה אנשים שלא מקבלים אותך ולא ידברו איתך אם תצא בשאלה? ממש לא חייבים לצאת בקריצה ועצבים. נכון שזו לא הולכת להיות בדיוק המסיבה הכי כייפית, והתהליך הזה קשה וארוך, אבל אתה חייב את זה לעצמך, למען שלמותך הנפשית. ואני מבטיחה לך שברגע שתהיה שלם עם עצמך, גם יקבלו אותך. ומי שלא: שילך לחפש! תתחיל בקטן: תשמיט מצווה פה ומצווה שם, ותאיץ לאט לאט. אז יאללה, מתחילים?

 

[almog4]

עושים את זה לאט

ובתהליך, וכשאתה לא תלוי כלכלית בהורים, ורצוי - לא דקה לפני הגיוס (אמרת שאתה הולך להתגייס בעוד חודש...)

בנוסף: הרי לא מוכרחים קודם לומר להורים ואח"כ לחטוא. האמירה להורים ולחברים היא מתי-שהוא בסוף. קודם תעשה - ותהיה שלֵם עם זה (ומוכן לעמוד בלחצים) לפני שאתה מספר. הצבא - בשבילי לפחות (גם אני לאומי...) היה דווקא הזדמנות פז לטבול את הרגל במים. אחרי שכבר תהיה בצבא קצת זמן (לא דווקא ברגעי הלחץ של הטירונות) אפשר בהדרגה להוריד את הכיפה, להתחיל לראות טלויזיה בשבתות שבהן אתה נשאר בצבא, ולהתחיל ליהנות מהחיים. לאט לאט, גם רומא לא נבנתה ביום אחד. ובעניין הבדידות והחברים - במהלך הצבא גם תכיר חברים, ואח"כ באוניברסיטה תכיר חברים - ואח"כ בעבודה תכיר חברים... וכו'. אולי זה נראה לך עכשיו מוזר, אבל החבר'ה מהישיבה התיכונית לא בהכרח ישארו החברים הכי טובים שלך כל החיים (גם אם היית נשאר דתי). ככה זה בחיים: התיכון הוא רק עוד שלב, מתוך הרבה שלבים. ואולי - יהיו גם חברים מהישיבה התיכונית שיישארו חברים שלך. וזה אומר שהם חבר'ה טובים וחברים טובים. יש לי חבר טוב (דתי) שלמד איתי בתיכון - ואנחנו עדיין בקשר טוב. הוא נשאר דתי (ונשוי לאישה חסודה ואב לכמה תינוקות) בעוד שאני לא. האמת היא, שנראה לי שלפעמים הוא אפילו קצת מקנא בי. גם ההורים קיבלו את זה. ברוך השם. אמנם לא ביום אחד - ועד היום הם מתפללים שאני אחזור למוטב (במקרה שלי אני גם גיי, אז הם מתפללים פעמיים...)

ושוב: לא מספרים לפנֵי, אלא אחרֵי שאתה כבר לא דתי (אפילו חז"לינו אמרו "נעשה ונשמע"). ולא עושים את זה כשאתה תלוי כלכלית בהורים.

בהצלחה בגיוס

דני