חופשיה, צ`מעי סיפור...
אני הייתי כזאת שאוספת כל פיסת נייר, כל פתק, כל מכתב, כל... כל מילה כתובה. באמת. שנים אספתי. מלא ערך רגשי. ואז, הגיע זמני ויצאתי לגולת ארה``ב למספר שנים, ובתהליך, הייתי צריכה ``לסגור`` את הבית - לארוז, למיין, לסדר, לעבור... בקיצור, זמן של החלטות. ואת כל המכתבים והפתקים והמילים שכתבו לי אנשים יקרים החלטתי לקחת איתי לשם. ישבתי, קראתי, נזכרתי, דמעה פה דמעה שם, את הכול הכנסתי יפה לקלסר (נשבעת לך...), שמתי בקופסה ושלחתי בדואר לכתובתי העתידית אי שם בארץ ההזדמנויות. והשנים חלפו והגיע הזמן לחזור לכאן, ושוב, ``לסגור`` בית - לארוז, למיין, לסדר, ושוב, כל המילים הכתובות... שגדלו והתעצמו בשל תכתובות עם חברים בארץ, פקסים (כן, כן, גם פקסים שמרתי...), ואת הכול שמתי בקופסה (נוספת) ושלחתי בדואר לכתובתי העתידית (דאז) כאן בארץ הקודש. ואז, אז התחלתי בתהליך ההתפתחות והגדילה שלי... ובמסגרת יציאתי מעבדות לחירות, החלטתי יום אחד לעשות מעשה. לקחתי את שתי הקופסאות מלאות המילים הכתובות לחצר האחורית, לשם, למשטח שתולים בו כביסה... עברתי נייר נייר, מכתב מכתב, פתק פתק, צ`קמוק צ`קמוק... יצרתי ערימה קטנה... והדלקתי גפרור. (לא לדאוג, הצינור עמד בהיכון) והניירות דלקו, ואני ליד, ממשיכה לעבור מכתב מכתב ולזרוק לאש... זה לקח המון זמן. ובסוף... נותרתי חופשייה ממטען שנשאתי שנים, ועם ערימה קטנטנה שלא ממלאה אפילו חצי קופסה, של דברים שהם באמת באמת משמעותיים, מילים שבאמת באמת מיוחדות ויקרות ללבי, מאנשים שבאמת נגעו בי עמוק במהלך החיים. ואת יודעת מה הרגשתי? קודם כול, הרגשתי מוזר. כמו שמרגישים כשמסתפרים. (מכירה?) וקצת בהלה הייתה שם גם. וחיוך גדול, מאוזן לאוזן כזה. וסיפוק. וגם, תחושה שלא רק אני השתחררתי, אלא שגם שחררתי את כל האנשים האלה שהחזקתי את המילים שלהם איתי... וזהו. זה הסיפור שלי. סתם סיפור. מחייכת לזיכרון, אילה