לפעמים אני האחרונה שיודעת...
עד שידעתי שאני נשלטת הייתי הרבה אחרי הגיל שאפשר להתחיל.
וגם אז, לא רק שלא העליתי תיאורים מהסוג הזה על הכתב, גם לא על הדעת.
נשלטת נשלטת נשלטת. שפחה שפחה שפחה. וזהו וזהו וזהו.
עד שאדוני, עין הנץ המנוסה במבט חודר והגבהת עוף, הודיע שאיני מכירה אותי.
זה היה כמעט מיד אחרי שהתחלנו במתכונת המשותפת (סיפור ארוך, את בטח זוכרת).
אמר לי שלדעתו אני גם וגם. זה היה ממש מוזר, כי לא היו לי אפילו מחשבות בנושא.
שלא לומר התבטאויות, בוודאי לא מילים כתובות. נאדה לגמרי.
אדוני הוא אדון, לא מתחלף. על אף שמעולם לא עברתי פוזיציה ואפילו איני טיזרית,
הוא הרגיש אותי והבין מהו ההרכב שלי בניגוד מוחלט למה שהייתי כה בטוחה.
היה לו חשוב שאדע זאת ולכן ארגן סיטואציה שהוכיחה לי זאת גוף על גבי גוף.
אז נכון שהוא הוביל וארגן ועדיין הייתי פאסיבית ועם הכל, כן.
התחושות הבסיסיות של ההנאה מהתמסרות עבד והרצון לעטוף אותו אחרי, בהחלט.
זה היה שם, אני הייתי שם ואם ארצה יום אחד אוכל להמשיך להיות שם.
להגיד לך שזה מעניין אותי עכשיו? ממש לא. עדיין, אפילו לא מפנטזת.
ממשיכה להגדיר את עצמי כשפחה, טוטאלי, לגמרי.
בצד האחורי של המוח יודעת שיש לי אופציה לפתח עוד אונה.
אחד הדברים שלמדתי בכלום וחצי זמן שאני בבדסמ הוא שהסנסורים של זולתנו,
הטובים שבהם, לפעמים מצליחים לראות ולהכיר אותנו טוב יותר מאשר אנחנו את עצמנו.
זה מה ששולטים אמפאתים עושים לנו כשהם מכילים אותנו ועוזרים לעלות על דרך המלך.
זה לא אומר מה את, זה אומר שלא תמיד ידוע לנו אפילו מי אנחנו.
מי אני, הדבר הבסיסי בעטיו החלטתי לבדוק את הבדסמ.