לתפוס אותך בביצים
אני מביטה לך בעיניים.
אתה מתחמק. מסתכל לצדדים.
ושוב נלכד במבטי.
לוגמת בנחת מהבירה הקרה, צ׳כית או גרמנית, מי זוכר, שואפת את הסיגריה, נושפת.
העשן מסתלסל אל שמי הערב הכהים, ואנחנו בחוץ, יושבים במרחק מה, משני עברי השולחן כמו אנשים בוגרים, מיודדים, מתורבתים.
אנחנו משוחחים, בנחת. שיחה על אסתטיקה ופילוסופיה, כעוסקים בנשגב. בזמן שמבטינו סוקרים זה את זו בגלוי, במודע, כשבראש עוברת לה בתאום מושלם בדיוק אותה המחשבה.
לא משנה כמה ואילו מילים יצאו לנו מהפה. מילים רגילות ותכליתיות, או מילים מסובכות וגבוהות, ארוכות, מילים שמצטלצלות באיטיות וכל הברה בהן נמדדת כמו פוסט-מודרניזם, או ניאו-קלאסיציזם. לא משנה כמה שמות ותאריכים נזרוק לאוויר, ברור לשנינו שהמשחק בשיאו, ועוד מוקדם את המנצח להכתיר.
אני לא סגורה על איך הערב יתפתח, אני יודעת רק שעיניך לא משות משפתי, מדלגות מדי פעם אל שדי, אל רגלי, ושוב חוזרות לשפתי.
ואני? אני לא מרפה, כל הזמן מביטה בך בעיניים, ללא הפוגה.
שפתי מעוקלות קמעה, לחצי חיוך, של אחת שיודעת שלפחות במערכה הזו, ידה על העליונה.
אני לא יודעת מה טומן בחובו הליל,
אני יודעת רק,
שאני לא אמצמץ,
אני לא ממש אחייך,
אני בטח שלא אסמיק,
אני רק אוסיף ואביט לך בעיניים.
ואדע,
שאתה שלי,
כולך,
שלי אם רק ארצה לקחתך.
מביטה בך ברעב גלוי.
רעב גשמי.
רעב מוחשי.
כזה שדוקר בבטן ומשמיע קרקורים, כן, כזה רעב.
ואתה קצת במבוכה.
יפה לך המבוכה, מחייך ונסוג חליפין, זע בחוסר נוחות, חוסר יציבות, כשמבטי מוסיף לחקור ולדרוש בך, ללא רחמים.
אתה מתעסק פתאום בטלפון הנייד שלך, ואני נוזפת בך שעכשיו אני מצפה שתשומת הלב שלך תהיה נתונה רק לי.
שההיא תחכה, מצידי שלא תענה.
אתה מחייך בעליזות, כמו ילד שתפסו אותו סוחב מסטיק בחנות ממתקים, ומניח את הנייד על השולחן, בתאום מושלם עם רטט המבשר לי על הודעה נכנסת.
׳רוצה לנשק אותך׳ אומר לי המסך.
אתה מחייך בשביעות רצון ואני צוחקת מלא הפה, ללא קול.
׳רוצה לתפוס אותך בביצים׳ עונה לך, ורואה איך אתה מחסיר פעימה ופניך מעט מחווירים.
אני מביטה לך בעיניים.
אתה מתחמק. מסתכל לצדדים.
ושוב נלכד במבטי.
לוגמת בנחת מהבירה הקרה, צ׳כית או גרמנית, מי זוכר, שואפת את הסיגריה, נושפת.
העשן מסתלסל אל שמי הערב הכהים, ואנחנו בחוץ, יושבים במרחק מה, משני עברי השולחן כמו אנשים בוגרים, מיודדים, מתורבתים.
אנחנו משוחחים, בנחת. שיחה על אסתטיקה ופילוסופיה, כעוסקים בנשגב. בזמן שמבטינו סוקרים זה את זו בגלוי, במודע, כשבראש עוברת לה בתאום מושלם בדיוק אותה המחשבה.
לא משנה כמה ואילו מילים יצאו לנו מהפה. מילים רגילות ותכליתיות, או מילים מסובכות וגבוהות, ארוכות, מילים שמצטלצלות באיטיות וכל הברה בהן נמדדת כמו פוסט-מודרניזם, או ניאו-קלאסיציזם. לא משנה כמה שמות ותאריכים נזרוק לאוויר, ברור לשנינו שהמשחק בשיאו, ועוד מוקדם את המנצח להכתיר.
אני לא סגורה על איך הערב יתפתח, אני יודעת רק שעיניך לא משות משפתי, מדלגות מדי פעם אל שדי, אל רגלי, ושוב חוזרות לשפתי.
ואני? אני לא מרפה, כל הזמן מביטה בך בעיניים, ללא הפוגה.
שפתי מעוקלות קמעה, לחצי חיוך, של אחת שיודעת שלפחות במערכה הזו, ידה על העליונה.
אני לא יודעת מה טומן בחובו הליל,
אני יודעת רק,
שאני לא אמצמץ,
אני לא ממש אחייך,
אני בטח שלא אסמיק,
אני רק אוסיף ואביט לך בעיניים.
ואדע,
שאתה שלי,
כולך,
שלי אם רק ארצה לקחתך.
מביטה בך ברעב גלוי.
רעב גשמי.
רעב מוחשי.
כזה שדוקר בבטן ומשמיע קרקורים, כן, כזה רעב.
ואתה קצת במבוכה.
יפה לך המבוכה, מחייך ונסוג חליפין, זע בחוסר נוחות, חוסר יציבות, כשמבטי מוסיף לחקור ולדרוש בך, ללא רחמים.
אתה מתעסק פתאום בטלפון הנייד שלך, ואני נוזפת בך שעכשיו אני מצפה שתשומת הלב שלך תהיה נתונה רק לי.
שההיא תחכה, מצידי שלא תענה.
אתה מחייך בעליזות, כמו ילד שתפסו אותו סוחב מסטיק בחנות ממתקים, ומניח את הנייד על השולחן, בתאום מושלם עם רטט המבשר לי על הודעה נכנסת.
׳רוצה לנשק אותך׳ אומר לי המסך.
אתה מחייך בשביעות רצון ואני צוחקת מלא הפה, ללא קול.
׳רוצה לתפוס אותך בביצים׳ עונה לך, ורואה איך אתה מחסיר פעימה ופניך מעט מחווירים.
