לתפוס אומץ
כבר הרבה זמן מתבשלת אצלי בפנים הידיעה שמתישהוא, ביום מן הימים אני אעשה שינוי משמעותי בחיים שלי. אשנה מקצוע אשנה סדר יום אחליף קצב. כבר זמן מה אני יודעת את זה, ומניחה את הידיעה הזו בצד, שתנוח. היום ביקרתי חברים שלי. מהחברים הבודדים שנשארו מהתקופה שלפני הגירושין. זוג נשוי. חיים בבית בפרברים. עם שלושה ילדים וכלב. אבל בניגוד לחברים אחרים מהסוג הזה, שחלקם הגדול נעלם והתפוגג (אם בגללי, אם בגללם, ואם גם וגם) עם אלה נשאר הקשר. אני אוהבת אותם. אוהבת את האנשים שמאחורי הסטיגמה הזו, שאני כבר לא כל כך מתחברת אליה. ישבנו על הדשא עם קפה וסיגריה של אחרי ארוחת הצהרים הילדים משחקים מסביב. שקט יחסי....
סיפרתי שאני עייפה. יותר נכון מותשת. מקצב החיים הזה. מהאחריות האינסופית שיושבת עלי. ועלי לבד. בלי לחלוק אותה. מהחיפוש המייאש אחרי שותף. חיפוש שהוא כשלעצמו לא המטרה. אבל הוא כשלעצמו מתיש לפעמים וסוחט אנרגיות, שאין לי מהן הרבה... התחלתי בלהגיד שאני זקוקה לחופש (בחיי שאני זקוקה...) המשכתי צעד נוסף בתיאור הפנטזיה: אני והילדים, על יאכטה מסביב לעולם. לשנה. שנה של היתנתקות. של היטהרות. שנה שהיא בעצם תחילתה של התחלה חדשה. של דרך חיים אחרת שאין לי מושג איך היא תראה ואולי השנה הזו תאיר לי אותה ותגלה אותה בפני... אבל פנטזיה – כמו פנטזיה מטבעה שהיא מתנפצת בשניה. פק! והיא איננה. בראש ובראשונה מטעמים כלכליים. אבל מעבר לבעיה הכלכלית – הסיכון. המשכנו לפתח את הרעיון: אמרתי שאם לא היו לי ילדים עכשיו הייתי אולי מעיזה, לוקחת את הסיכון הכספי. הופכת את הנכס שלי (הבית שאנחנו גרים בו) לנזיל ומשתמשת בחלק מהכסף למימוש הפנטזיה ולמחשבה על דרך חדשה. אבל אני לא מעיזה לעשות את זה עם קיומם של הילדים. לקחת סיכון על החיים שלהם ועל היכולת שלי לפרנס אותם נראה היה לי קצת יותר מדי... ואז... זה הגיע. הוא אמר לי: אבל בעצם השיט ביאכטה לשנה הוא לא המטרה המטרה היא לפענח איך ייראו החיים שלך אחרי זה. ואולי את לא צריכה את הניתוק הזה ואת הסיכונים שכרוכים בניתוק הזה כדי לפענח את זה??? אולי, אם את מבינה שזו בעצם המטרה תנסי לפענח כאן ועכשיו, תוך כדי החיים ה"רגילים" איך הם נראים, החיים האחרים האלה שלך? ואז – תקחי סיכון ותלכי על זה, אבל זה יהיה סיכון הרבה יותר קטן… אולי קצת פחות רומנטי ופנטזיונרי אבל הרבה יותר ממוקד ומוחשי… ווווווואוווווווווו הארה! אני לא יודעת כמה זמן ייקח מהיום ועד היום שבו אני אקום ואעשה מעשה ראשון. צעד ראשון לקראת החיים האחרים האלה. זה יכול להיות ארוך. אבל אני יודעת שהיום תפסתי אומץ. לראשונה בחיי תפסתי אומץ לקחת סיכונים. לא ללכת במסלול הבטוח ביותר של פרנסה ומקצוע ואורח חיים לצאת מהבנאליה קצת. עד עכשיו ידעתי שזה יקרה. היום גם קיבלתי את האומץ לקחת את הסיכונים שצריך לקחת כדי לגרום לזה לקרות! עכשיו רק נותר לי לחשוב מה לעזאזל אני רוצה לעשות עם עצמי
אבל זה כבר להודעה אחרת לגמרי... א. וי. – אני אוהבת אתכם!!!! עפ
כבר הרבה זמן מתבשלת אצלי בפנים הידיעה שמתישהוא, ביום מן הימים אני אעשה שינוי משמעותי בחיים שלי. אשנה מקצוע אשנה סדר יום אחליף קצב. כבר זמן מה אני יודעת את זה, ומניחה את הידיעה הזו בצד, שתנוח. היום ביקרתי חברים שלי. מהחברים הבודדים שנשארו מהתקופה שלפני הגירושין. זוג נשוי. חיים בבית בפרברים. עם שלושה ילדים וכלב. אבל בניגוד לחברים אחרים מהסוג הזה, שחלקם הגדול נעלם והתפוגג (אם בגללי, אם בגללם, ואם גם וגם) עם אלה נשאר הקשר. אני אוהבת אותם. אוהבת את האנשים שמאחורי הסטיגמה הזו, שאני כבר לא כל כך מתחברת אליה. ישבנו על הדשא עם קפה וסיגריה של אחרי ארוחת הצהרים הילדים משחקים מסביב. שקט יחסי....
