לשתוק לך
עכשיו שאני רואה אותה איתך, אני יודעת שזה סופי, שזה חתום, שהכל היה אשליה מתוקה. היא שונה ממני בהרבה דברים. ראשית כל, היא בהירה בלונדינית עם עיניים כחולות, ההפך הגמור מהשיער החום בלונד מלוכלך שלי, והעיניים חסרות המשמעות החומות. יש לה עיניים בצבע שלך, כחול מעורבב עם ירוק, רק ששלה חסרות הבעה, ושלך מלאות. זוכר את היום הזה שהיינו בני 13, ישבתי מולך בלילה וכתבתי לך פתק, שהיה כתוב בו כל מה שאני מעריכה בך, וידעתי שתחשוב שזה יהיה חנפני, אז הקדמתי ואמרתי לך שאני לא רוצה להתחנף. זו הייתה הדאגה הראשונה שלי לגביך, מאז ומעולם רציתי שתחשוב שאני שווה משהו, תמיד ניסיתי להרשים אותך. ענית לי באותו לילה את כל הדברים הנכונים, ושררה מבוכה של אחרי וידוי כמוס. העבודה הבלתי פוסקת בצמוד אליך הייתה בגבול הבלתי נסבלת. ישבנו צהרים אחד בגינה, וצחקתי כשבעטת בי וניסית להפיל אותי מהמיטה, ובתוכי געשתי ורציתי לצרוח עליך שתפסיק לגעת בי, כי רציתי עוד. היו הרבה פעמים כאלה, כמו ביום הזה שסחבת בשבילי הרבה דברים לתוך היער, והמשקפי שמש שלך הפריעו לך לסחוב אז ביקשת ממני להוריד לך אותן. אתה רק רצית שהמטרד הזה יעוף לך מהפנים, ואני רק רציתי להוריד אותן לאט לאט... בשבילי זה היה נצח. שתקתי כשצעקת עליי שאני לא מועילה. שתקתי כשקמת בכעס והלכת ממני מהר. שתקתי שראיתי אותך צוחק מהבנות האחרות בבית הספר, שתקתי כדי לא לבכות. ואתה ידעת, אתה היית מביט בי לפעמים, ומחייך. לפעמים היית צוחק ממשהו שהייתי אומרת, ומסתכל על האדמה, מבויש, ואני תמיד קיוויתי שבעצם אתה מחייך ואומר לעצמך בלב אוי כמה היא מדהימה, כמה חבל שאנחנו לא יכולים לברוח עכשיו יחד. שנאתי אותך כשהתקשרת אליה ולא אליי, יום יום, ושאלת אותה מה דעתה על כל דבר. רציתי להיות זו שאתה שואל אותה מה לעשות, מה ללבוש, מה להגיד, מתי ללכת. רציתי שתחבק אותי חזק, רציתי שתגיד לי שאני לא שווה לשום אחת אחרת. כל זה לא קרה, כנראה שלא הרגשת כמוני על אותם הקוצים. אותם הקוצים בטיול שגרמו לרגליים שלי לדמם ולגב שלי לכאוב, עירומה לגמרי הייתי אחרי שהתחשק לך והפשטת אותי בזריזות, השכבת אותי על האדמה הקרה והקשה, ואפילו את הבגדים שלך לא הורדת. לבוש כולך, נגעת בי כדי לספק רצון חולף, ואני לא אמרתי כלום, רק בהיתי בכוכבים שמעליי וספרתי אותם כמו שסופרים כבשים כשרוצים להירדם, ככה ספרתי אותם במטרה שזה יעבור כמה שיותר מהר, ושגמרת, נפלת עליי והנחת את ראשך בין כתפי לצווארי, וטיפשה שכמוני, חשבתי שיש לנו משהו מיוחד. אל תחשוב ששינית בי הרבה דברים... הכל עשיתי בסתר, כמו למשל להסתיר ממך שאני אוהב לפעמים לטעום את הסיגריות ששרית מביאה לבי"ס, כי ידעתי שאתה נורא מזלזל באנשים מעשנים... חיי סבבו סביב מה תחשוב, וכשהיה לי כבר את האומץ להתגבר עליך ישבנו בבית הקפה האינטימי הזה, ועישנתי, ורציתי לעשן לך לתוך הפה, כי רציתי לעשות לך דווקא. או בפעמים האלה שביקשת ממני לכפתר לך את החולצה, או לסדר לך את הצווארון, והידיים שלי רעדו... ולך לא היה ממש אכפת. בשבילך אני הייתה זו שמסדרת את הצווארון, זו שכשמשתכרים במסיבה רוקדים אתה צמוד צמוד ואחר כך לא מחליפים אתה מילה. אני אולי נשמעת נורא פתטית. נורא כמהה למגע שלו, לתשומת הלב שלו, מוותרת על כל עקרון עבורו. אולי זו אהבה, אולי זו התרפסות. אבל כך הרגשתי, באותה תקופה יפה, וכך אני עדיין. היית ואתה עדיין עיוור למה שקורה מסביבך, מן נלחם בטחנות רוח, תמים, נאיבי, צדקני עד כדי מיאוס, נחמד עד צביעות. ואני תמיד אהבתי. תמיד הבטתי, אבל אף פעם לא בעיניים. העיניים השקופות שלך חדרו לתוכי כל פעם שנפגשתי בהן, והכאיבו לי באמת שלהן. אני אמשיך לחשוב עליך לפעמים, ולפעמים אשכח. כשאני רואה מישהו ברחוב, ואני משווה אותו אליך, אני פשוט לא יכולה שלא להתאהב בך מחדש... אולי יום אחד אני אפסיק לשתוק, אפסיק רק להתבונן, אפסיק לחיות איתך יום יום בצפיפות מחניקה, אפסיק לענות לטלפונים שלך, אפסיק להתייחס. אולי תסע מפה כבר ותשאיר אותי קצת לבד... לשתוק, אבל לפחות לא לך.
עכשיו שאני רואה אותה איתך, אני יודעת שזה סופי, שזה חתום, שהכל היה אשליה מתוקה. היא שונה ממני בהרבה דברים. ראשית כל, היא בהירה בלונדינית עם עיניים כחולות, ההפך הגמור מהשיער החום בלונד מלוכלך שלי, והעיניים חסרות המשמעות החומות. יש לה עיניים בצבע שלך, כחול מעורבב עם ירוק, רק ששלה חסרות הבעה, ושלך מלאות. זוכר את היום הזה שהיינו בני 13, ישבתי מולך בלילה וכתבתי לך פתק, שהיה כתוב בו כל מה שאני מעריכה בך, וידעתי שתחשוב שזה יהיה חנפני, אז הקדמתי ואמרתי לך שאני לא רוצה להתחנף. זו הייתה הדאגה הראשונה שלי לגביך, מאז ומעולם רציתי שתחשוב שאני שווה משהו, תמיד ניסיתי להרשים אותך. ענית לי באותו לילה את כל הדברים הנכונים, ושררה מבוכה של אחרי וידוי כמוס. העבודה הבלתי פוסקת בצמוד אליך הייתה בגבול הבלתי נסבלת. ישבנו צהרים אחד בגינה, וצחקתי כשבעטת בי וניסית להפיל אותי מהמיטה, ובתוכי געשתי ורציתי לצרוח עליך שתפסיק לגעת בי, כי רציתי עוד. היו הרבה פעמים כאלה, כמו ביום הזה שסחבת בשבילי הרבה דברים לתוך היער, והמשקפי שמש שלך הפריעו לך לסחוב אז ביקשת ממני להוריד לך אותן. אתה רק רצית שהמטרד הזה יעוף לך מהפנים, ואני רק רציתי להוריד אותן לאט לאט... בשבילי זה היה נצח. שתקתי כשצעקת עליי שאני לא מועילה. שתקתי כשקמת בכעס והלכת ממני מהר. שתקתי שראיתי אותך צוחק מהבנות האחרות בבית הספר, שתקתי כדי לא לבכות. ואתה ידעת, אתה היית מביט בי לפעמים, ומחייך. לפעמים היית צוחק ממשהו שהייתי אומרת, ומסתכל על האדמה, מבויש, ואני תמיד קיוויתי שבעצם אתה מחייך ואומר לעצמך בלב אוי כמה היא מדהימה, כמה חבל שאנחנו לא יכולים לברוח עכשיו יחד. שנאתי אותך כשהתקשרת אליה ולא אליי, יום יום, ושאלת אותה מה דעתה על כל דבר. רציתי להיות זו שאתה שואל אותה מה לעשות, מה ללבוש, מה להגיד, מתי ללכת. רציתי שתחבק אותי חזק, רציתי שתגיד לי שאני לא שווה לשום אחת אחרת. כל זה לא קרה, כנראה שלא הרגשת כמוני על אותם הקוצים. אותם הקוצים בטיול שגרמו לרגליים שלי לדמם ולגב שלי לכאוב, עירומה לגמרי הייתי אחרי שהתחשק לך והפשטת אותי בזריזות, השכבת אותי על האדמה הקרה והקשה, ואפילו את הבגדים שלך לא הורדת. לבוש כולך, נגעת בי כדי לספק רצון חולף, ואני לא אמרתי כלום, רק בהיתי בכוכבים שמעליי וספרתי אותם כמו שסופרים כבשים כשרוצים להירדם, ככה ספרתי אותם במטרה שזה יעבור כמה שיותר מהר, ושגמרת, נפלת עליי והנחת את ראשך בין כתפי לצווארי, וטיפשה שכמוני, חשבתי שיש לנו משהו מיוחד. אל תחשוב ששינית בי הרבה דברים... הכל עשיתי בסתר, כמו למשל להסתיר ממך שאני אוהב לפעמים לטעום את הסיגריות ששרית מביאה לבי"ס, כי ידעתי שאתה נורא מזלזל באנשים מעשנים... חיי סבבו סביב מה תחשוב, וכשהיה לי כבר את האומץ להתגבר עליך ישבנו בבית הקפה האינטימי הזה, ועישנתי, ורציתי לעשן לך לתוך הפה, כי רציתי לעשות לך דווקא. או בפעמים האלה שביקשת ממני לכפתר לך את החולצה, או לסדר לך את הצווארון, והידיים שלי רעדו... ולך לא היה ממש אכפת. בשבילך אני הייתה זו שמסדרת את הצווארון, זו שכשמשתכרים במסיבה רוקדים אתה צמוד צמוד ואחר כך לא מחליפים אתה מילה. אני אולי נשמעת נורא פתטית. נורא כמהה למגע שלו, לתשומת הלב שלו, מוותרת על כל עקרון עבורו. אולי זו אהבה, אולי זו התרפסות. אבל כך הרגשתי, באותה תקופה יפה, וכך אני עדיין. היית ואתה עדיין עיוור למה שקורה מסביבך, מן נלחם בטחנות רוח, תמים, נאיבי, צדקני עד כדי מיאוס, נחמד עד צביעות. ואני תמיד אהבתי. תמיד הבטתי, אבל אף פעם לא בעיניים. העיניים השקופות שלך חדרו לתוכי כל פעם שנפגשתי בהן, והכאיבו לי באמת שלהן. אני אמשיך לחשוב עליך לפעמים, ולפעמים אשכח. כשאני רואה מישהו ברחוב, ואני משווה אותו אליך, אני פשוט לא יכולה שלא להתאהב בך מחדש... אולי יום אחד אני אפסיק לשתוק, אפסיק רק להתבונן, אפסיק לחיות איתך יום יום בצפיפות מחניקה, אפסיק לענות לטלפונים שלך, אפסיק להתייחס. אולי תסע מפה כבר ותשאיר אותי קצת לבד... לשתוק, אבל לפחות לא לך.
