לשקר לילדים

פלגיה

New member
לשקר לילדים

תהיות שלי בעקבות דיון ארוך ומחכים בפורום אחר. האם יש סיטואציות שבהן מותר לשקר לילד? האם יכול להיות ששקר יהיה לטובתו של הילד? האם יש הבדלי דרגה בין שקר, "שקר לבן" או הסתרת חלק מהאמת? מה קורה כאשר האמת לאמיתה כואבת מדי ועלולה לפגוע בילד? מה עושים בסיטואציות קשות: בני משפחה שניתקו קשר, מקרי מוות טרגיים בסביבה הקרובה, מחלות נפש, התאבדויות? ואם בוחרים לשקר - האם זה לתמיד, או שיש שלב שבו צריך להודות באמת ולספר אותה במערומיה? האם שימוש במילים "נקיות" יותר או מכובסות - אינו שקר בפני עצמו?
 

מ ר נ פ ש

New member
לשקר לילדים זה תמיד מעשה מכוער ומיותר

והמסר שזה מעביר לילד הוא חד משמעי: שקר הוא דבר לגיטימי ונכון. מי שרוצה שהילד שלו יהפוך לשקרן, אין דרך בטוחה מזו להבטיח זאת. אם מדובר באמיתות קשות, צריך לספר לילד את האמת ואחר כך לדבר איתו על הרגשות שמתעוררים בו ולעזור לו לבטא אותם.
 

פלגיה

New member
אז אני מבינה

שאתה בעד לספר לילד בן 3 (נאמר) שסבא שלו התאבד? ואיך תוכל להבטיח שדבר כזה לא יגרום לילד עצמו מחשבות אובדניות?
 

מ ר נ פ ש

New member
מחשבות אובדניות אצל ילד

הן אף פעם לא תוצאה של משהו שהוא שמע, אלא הן מבטאות מצוקה פסיכולוגית קשה אצל ילד שאינו מסוגל ושנאסר עליו לבטא רגשות של כעס, פחד, ייאוש, מצוקה ועצב. האמיני לי, אני בעצמי הייתי ילד שסבל ממחשבות אובדניות, וזה היה אך ורק בגלל שהתייחסו אליי בבית בצורה אלימה ומשפילה ולא דיברו איתי על רגשות כלל. בנוסף, אמא שלי הייתה משקרת לי דרך קבע וזה גרם לי לבילבול רב. ברור שהידיעה על סבא שהתאבד היא קשה מאוד, מפחידה ומזעזעת - אבל אם הילד יהיה מסוגל לבטא את הרגשות האלה שהמידע הזה עורר בו, הוא יוכל להתמודד עם הרגשות האלה וילמד שיעור חשוב: שרגשות לא הורגים, ושאפשר להתמודד עם כל אמת, קשה ככל שיהיה, בתנאי שמקבלים תמיכה ואהבה.
 

moogy1

New member
כמה נכון!

לילה טוב, כמטפלת בנערים בסיכון אני כל כך מסכימה עם השורה התחתונה - הילד יכול להתמודד גם המציאות הקשה ביותר, בתנאי שהוא מקבל אהבה. השיעורים האלה של התמודדות עם רגש והבעת הרגש במילים, מבט או חיבוק יותר משמעותיים מחיים שלמים, ויכולים לשכנע גם נער בעל נטיות אובדניות קשות לבחור בחיים. אלמוג
 

מ ר נ פ ש

New member
ועוד משהו קטן, ברשותך

במקרה של סבא שהתאבד, גם אם לא תספרי לילד, הילד ירגיש שקרה משהו נורא ושמסתירים ממנו את האמת. לילדים יש אינטואיציה ורגישות רבה, והם קולטים מייד כשמתלחשים מאחורי גבם ומסתירים מהם משהו. ו*זה* עלול לעורר בילד פחדים עוד יותר גרועים מאשר האמת עצמה, מכיוון שהפחדים האלה יהיו מעורפלים ולכן מאיימים במיוחד - פחדים שהילד יישאר איתם לבד ואווירת הסוד וההסתרה תמנע ממנו לדבר עליהם ולהתגבר עליהם.
 

galgal21

New member
צריך לספר רק את האמת. אבל לא

חייבים לספר את כל האמת. אפשר להגיד לילד שזה נושא שאי-אפשר לדבר עליו.
 

שhira

New member
יכולה לשתף שסבא של בת דודתי התאבד כשהינו ממש

קטנות. לה סיפרו שסבא מת. רק אחרי גיל התבגרות, איך שהוא נודה לה שסבא התאבד. עד היום, בת 37 כועסת על כך מאוד. אני חושבת שבגיל שנתיים שלוש ואולי אף 4 לא צריך לרדת לפרטים שאיך מת. אפשר להגיד שהיה לו מאוד עצוב/קשה/רע והוא מת. אבל עם הזמן כן לחשוף למידע ולא לחכות לאין סוף יכולה לומר שבן דודי עבר המתת חסד לפני כשבועיים. לאחותו בן בן 8 והקשר עם הנפטר לא היה חזק אבל כמובן שמכירים ויודעים. הוא עבר את ההמתה בעקבות מחלה ממנה סבל מאוד ופשוטו כמשמעו העדיף את המוות על פני החיים. לילד סיפרו שהוא נפטר בגלל המחלה שהיתה מאוד קשה וכואבת ולא נעימה לא נכנסו לכל ההליך. לכשיגדל וישאל בוודאי יספרו אבל עכשיו אין צורך
 

iris mom of two

New member
לשקר לילדים

אני לא מאמינה בלשקר לילדים. אבל יש דברים שלא מספרים להם. לא אחת אמרתי לילדים שלי המצב הוא כזה, אבל אל תדאגו אבא שלכם ואני נטפל בזה. כך היה כשאבא שלהם וכמה שבועות אח"כ אני איבדנו את העבודה ולא היתה לנו משכורת. אכן טיפלנו בזה, הדאגנו את הילדים מה שפחות. מצד שני אני מאד מתחרטת שלא הסתרתי את התמונות של 9/11 מהבן שלי. הייתי צריכה לכבות את הטלויזיה או לשלוח אותו לחדר אחר. כבן 3 הוא לא היה צריך לראות אותי מתמוטטת, ומצלצלת כמו משוגעת לאחותי וגיסי שעבדו לא רחוק משם (יש לציין שחיינו בניו יורק אז, והבניינים הללו לא היו סתם תמונות בשבילנו היינו בתוכם לא פעם ולא פעמיים). אני לא משתפת את הילדים שלי בהתמודדויות שלי עם מות אבי, זה לא עניינם. הם יודעים שהוא נפטר ושזה קשה לי, הם יודעים שהוא היה חולה ומבוגר. את הפרטים הם לא צריכים לדעת, והאמת? זה לא מעניין אותם. אי אפשר להימנע לחלוטין מלפגוע בילדים. זו טעות שהרבה הורים עושים. חייבים לתת להם להרגיש. וכמה יותר טוב לתת להם לכאוב ולהיות שם לעזור להם ללמוד איך להתמודד עם כאב? יותר טוב מללמד אותם להדחיק. שוב, יש דברים שאני לא משתפת את הילדים, אבל אם הם שואלים אני אגיד להם ואני גם מסבירה למה זה לא עניינם. אם הם יתנו לי טיעון טוב למה זה כן עניינם אולי אשנה את דעתי.
 

מלמלה

New member
אנחנו משקרים כל הזמן

(אני קוראת כאן כבר כמה זמן והחלתי להצטרף ממש) שקרים לבנים וקטנים. כמה פעמים היינו אורחים ושאלנו נו איך האוכל ואמרנו מצויין למרות שהיה ממש לא? אז זה שקר או לא? או רמנו לילד אם לא תהיה מוכן בזמן אני יוצאת בלעדיך כששני הצדדים יודעים שאין סיכוי ולדברים הגדולים באמת. אני משתדלת להיות הכי כנה שאפשר אבל עד גבול מסויים . עברנו מסע ארוך וקשה של מאבק במחלה עם הבת הקטנה. סיפרנו לה הכל אבל עד גבול מסוים. כשהיא עברה בדיקת שדה ראיה (היא צריכה לסמן נקודות מרצדות ולפי הסימון נקבע מידת הפגיעה) לא סיפרתי לה שהיא לא הצליחה לתפוס שום נקודה מצד ימין ושהציון שלה הוא 50 מינוס אלא אמרתי לה שהיא היתה מצויינת ועשתה את המשימה מצויין. כן אמרתי לה שיש לה פגיעה בשדה הראיה. אז שיקרתי נכון אבל בתוך כל הנאחס לא תמיד חייבים להגיד את כל האמת. לפעמים שני הצדדים גם הילד יודעים שיש כאן שקר ויותר נוח לו ככה. והאם לגלות בסוף את האמת? לא יודעת נראה לי שרק במקרה שלא תהיה פגיעה גדולה מידי.
 

פלגיה

New member
ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

אני מכירה את צד "הילד-לא-רוצה לשמוע-את-האמת". אצל בן משפחה שלי האב היה חולה בסרטן. הוא עצמו היה בן 6 וידע רק שאבא חולה. שאלו אותו "אתה רוצה לדעת במה אבא חולה" והוא אמר שהוא לא רוצה לדעת. עמוק בפנים הוא ידע, אבל לא רצה להביא את זה למודעות מלאה.
 

מלמלה

New member
גם זה אצלנו היא עצמה היתה החולה.

הגבול שלי זה האם להגיד לילד את האמת שהוא עצמו נמצא בסכנה?
 

פלגיה

New member
איזו שאלה קשה

אני לא חושבת שיש תשובה חד משמעית. אליזבת קובלר רוס שעבדה הרבה עם ילדים חולים במחלות סופניות אומרת שבעצם הילד יודע את זה בעצמו. היא מתחילה שיחה בציור עם הילד. היא טוענת שעל פי הציור היא יכולה לאבחן את מידת הידיעה שלהם. הרבה פעמים בשיחה היא רק מאמתת לילדים ומביאה למודעות את האמת שהיתה ידועה להם זה מכבר, ואז הם אומרים לה "אבל אל תספרי לאבא ואימא, זה יעציב אותם מאוד".
 
לעיתים אני נאלת ליפות את האמת

או לא לספר את כולה. תקראו לזה לשקר או לא - בחירה שלכם,אבל כשהבן שלי שאל מה יקרה לסבא אחרי שהוא מת לא רציתי לספר לו על ריקבון הגוף אלא העדפתי לומר שהוא ישאר חי בזיכרונות שלנו ובתמונות נוכל לראות אותו ולהיזכר (הוא היה בן שלוש כשסבי נפטר) וכן, יש שלב שאפשר לשבת ולספר את האמת כולה.
 

שhira

New member
אני חושבת שיש פעמים שפשוט רמתו של הילד לא מאפ

לא מאפשרת לספר את כל האמת כפי שהיא. כמו מה שכתבה כל שנה בדצמבר. בנותי היו בנות 2+ כשסבתי שהכירו נפטרה. אמרנו שסבתא מתה ולא נראה אותה יותר ואנחנו מאוד עצובים כי אהבנו אותה מאוד ונתגעגע אליה. לא אמרנו שהיא בשמיים וכו' והאמת שלא שאלו אחרי כמה חודשים פתאום שאלו איפה סבתא והתשובה הפשוטה היא סבתא מתה. אם ישאלו יותר אענה יותר אבל אני לא חושבת שבגיל 3 צריך להסביר על רקבון הגוף וכד' מצד שני גם לא אוהבת את הסבתא בשמיים (סיפור מצחיק: לבת דודתי אמרו שסבא מת והוא בשמים אחרי כמה חודשים שיחקה אצל חברים משחק דמיון ,אני שט בשמיים ורואה...." כל אחד אמר מטוס /ציפור וכו' ורק היא אמרה את סבא, האמא של החברה לא הבינה מאיפה זה בא)
 

דרז

New member
אוי, מזכיר לי

שבני שאל את סבתו איפה אביה (אימה חיה).. היא אמרה לו שמת ועלה לשמיים. יום אחד אותה סבתא סיפרה לבני שדודו טס להודו, ופירטה הוא טס בשמיים באווירון גדול להודו הרחוקה....הוא שאל אותה בפשטות אם הוא מת....
 
זאת הבעיה עם "עלה לשמים"

ולכן לא מומלץ לומר זאת לילדים, כי ההסבר מעלה פחדים מכל טיסה שהיא. עדיף בעיני לומר שהנשמה עלתה לשמים, אבל שאת הגוף - קברו בתוך האדמה.
 
למעלה