גחלילית זוהרת
New member
לשעת לילה מאוחרת
הדרך לאיבוד הוא עמד בצד הדרך ממתין למשהו או למישהו. גבוה, מגיע כמעט עד השמיים. תוכי קטן על כתפו, צבעוני ורעשן. עיניו גועשות, רועשות, מחייכות, חיוך מעוקל בצד פיו, קנטרני משהו, מעט מבויש. מכנסי ג´ינס וחולצת משבצות חצי פתוחה לגופו. סנדלים לרגליו. הושטנו ידיים ללא מילה מיותרת והיינו יחד באיבוד. אומרים שהדרך לאיבוד לא קלה, עוברת בין נקיקי סלע מרובים... בין שמים וארץ בין ימים ויבשות. הכל צבעוני שם: אדום, ירוק, כחול, טורקיז, סגול וזהב, כתום ושנהב. הכל מתערבב בגוונים של ים, שמיים ואדמה. ואני גומעת את כל הצבעים בשקיקה, בצימאון רב. הכל באיבוד שקט ורועש, כהה ובהיר, מלא וריק... והוא ואני באיבוד, ואני מציצה לתוך עיניו ממתינה... ואיבוד מכניסה אותנו לתוכה וסוגרת שעריה אחרינו לבל נתחרט. הוא מושיט ידיים לשמש, לדגדג אותה והוא מחזיר את ידיו חמימות וכתומות-זוהרות, נוטפות חום. ואני נוגעת בו ואיבוד מחייכת. והוא מושיט את ידיו לירח, מלטף אותו והירח צוחק בפה רחב והוא מחזיר את ידיו כסופות וזורחות באור כוכבים. ואני נוגעת בו ואיבוד מחייכת. ואנחנו נוגעים ומושיטים ידיים וחובקים יחד את איבוד, והיא מחייכת, חגיגית זוהרת, מחבקת. ואנחנו מטיילים בשממה הרועשת של איבוד, והציפורים מזמרות דיאלוגים, תמיד בשני קולות. ואיבוד מקבלת אותנו לתוכה, סופגת את הריח, הקול, הנשימה. ואנחנו יחד באיבוד ולבד. והוא מרכיב אותי על סוסו הדוהר, והאדמה סופגת צעדינו והוא מושיט יד ומלטף את שערותיי הארוכות ומחבק חזק ומבטיח ודרכינו מצטלבות. והוא ואני באיבוד ואיבוד נועלת שעריה ומחייכת
רק טוב!!!
הדרך לאיבוד הוא עמד בצד הדרך ממתין למשהו או למישהו. גבוה, מגיע כמעט עד השמיים. תוכי קטן על כתפו, צבעוני ורעשן. עיניו גועשות, רועשות, מחייכות, חיוך מעוקל בצד פיו, קנטרני משהו, מעט מבויש. מכנסי ג´ינס וחולצת משבצות חצי פתוחה לגופו. סנדלים לרגליו. הושטנו ידיים ללא מילה מיותרת והיינו יחד באיבוד. אומרים שהדרך לאיבוד לא קלה, עוברת בין נקיקי סלע מרובים... בין שמים וארץ בין ימים ויבשות. הכל צבעוני שם: אדום, ירוק, כחול, טורקיז, סגול וזהב, כתום ושנהב. הכל מתערבב בגוונים של ים, שמיים ואדמה. ואני גומעת את כל הצבעים בשקיקה, בצימאון רב. הכל באיבוד שקט ורועש, כהה ובהיר, מלא וריק... והוא ואני באיבוד, ואני מציצה לתוך עיניו ממתינה... ואיבוד מכניסה אותנו לתוכה וסוגרת שעריה אחרינו לבל נתחרט. הוא מושיט ידיים לשמש, לדגדג אותה והוא מחזיר את ידיו חמימות וכתומות-זוהרות, נוטפות חום. ואני נוגעת בו ואיבוד מחייכת. והוא מושיט את ידיו לירח, מלטף אותו והירח צוחק בפה רחב והוא מחזיר את ידיו כסופות וזורחות באור כוכבים. ואני נוגעת בו ואיבוד מחייכת. ואנחנו נוגעים ומושיטים ידיים וחובקים יחד את איבוד, והיא מחייכת, חגיגית זוהרת, מחבקת. ואנחנו מטיילים בשממה הרועשת של איבוד, והציפורים מזמרות דיאלוגים, תמיד בשני קולות. ואיבוד מקבלת אותנו לתוכה, סופגת את הריח, הקול, הנשימה. ואנחנו יחד באיבוד ולבד. והוא מרכיב אותי על סוסו הדוהר, והאדמה סופגת צעדינו והוא מושיט יד ומלטף את שערותיי הארוכות ומחבק חזק ומבטיח ודרכינו מצטלבות. והוא ואני באיבוד ואיבוד נועלת שעריה ומחייכת
