צועניה אדומה
New member
לשנה (האזרחית) החדשה
בחצות בדיוק אני מתגנבת לחדר שבו הוא נמצא, שכוב על המיטה ואוחז ספר בידו האחת מעל לראשו, שקוע לחלוטין במילים של אדם זר.
למזלי, ריח קרם הגוף המתוק דבק בי ולא מתפשט בחלל, מסגיר את הנוכחות הקרובה כל כך.
הוא מתחיל לצחוק, מרעיד קצת את הספר בידיו הגדולות והגבריות. לעומתו, אני לא מניעה שריר.
זה הזמן...זה...הזמן. השד הפנימי שלי מאיץ בי.
"עצום עיניים בבקשה. אל תציץ בי."
"אהממ...אוקיי. עצמתי. מה את זוממת?" הוא שואל.
אני לא עונה, רק נושמת עמוק. סופרת שלושה צעדים ועולה על המיטה. הלב שלי מאיץ כמו מכונית שרוצה להגיע למקום הראשון במרוץ מטורף. נדמה לי שקוראים לזה תשוקה. ואולי טעם הזדקקות.
את הספר הוא מניח לצדו, ואני מסתכלת עליו. ניטשה, זה מה שהוא קורא.
לפעמים הוא עושה סדר בדברים, כשאני מפזרת את הכל כמו קונפטי. זה כמו שעון שמתקתק עכשיו, עד הפיצוץ, עד העונג הבא. הפעם עליי לזכור את הסדר.
אני מניחה את הסרט שהיה בידי על העיניים שלו, ומספרת לו שכדי שהוא לא יצטרך להתענות, יסתיר הכיסוי את העיניים שיוכלו להיות פקוחות תחת החשיכה. הוא מחייך לכיווני.
הוא לבוש. אני פחות. ואני מבקשת ממנו את כף ידו הקרובה.
"תשחרר אותה", אני מבקשת, "תן לי לעשות עבורך."
"קרם הגוף שלך נעים מאוד", הוא אומר, "שלא תחשבי שאני לא מריח."
אני מחזיקה בידו, וכדי שהרגע הזה יהיה מושלם, בלי סדק קטנטן של חוסר דיוק, אני מתחילה לצייר בעזרתו.
אני מעבירה את היד על הירכיים שלי, וכל אצבע היא עולם מלא, שמספרת לי את כל מה שאני צריכה לדעת, בלי להוציא ולו קול. אני מבקשת ממנו לרפרף או להדק את האחיזה, והוא מציית לי.
אחר כך האגן, שממלא את הפה בקטעי גניחות, הבטן שהוא כל כך אוהב, השדיים, הצוואר, והכל מתערבב למין ציור אנושי, לאקסטזה של עדינות ושליטה.
בחלקים מסוימים של הגוף אני לא נותנת לו לגעת, והוא מופתע בפעמים שבהם אני מזיזה לו את היד שמתחילה לנוע בטבעיות שלה על המוכר, החם והאהוב.
הוא לא צריך להתחנן, רק לתת עוד ממה שהוא עכשיו, שילוב של אחיזה חזקה בירכיים כשהוא מכוסה עיניים, מודרך לפי מה שאני רוצה שיעשה.
ואז מגיע עוד רגע, שם השד חסר סבלנות, מתרוצץ מכאן לשם.
שוב, הגיע הזמן.
אני מסבירה לו שאסיר את כיסוי העיניים אבל הוא יצטרך להישאר עוד רגע בחשיכה הזרה לו.
הוא מהנהן.
אני מסירה במהירות את הכיסוי, לוקחת את כף ידו ומחזיקה אותה בשלי.
"אתה יכול לפקוח עיניים."
הוא פוקח במהירות ומסתכל עליי. הגוף שלי עירום, קשור בסרט מתנה.
אני מצחקקת קצת, נזכרת איך נאבקתי מוקדם יותר לקשור את עצמי בצורה כה מסורבלת.
הוא מצטרף אליי, מחבק אותי חזק ומנשק.
"את באמת המתנה שלי."
(קיטשיזם במיטבו!)
בחצות בדיוק אני מתגנבת לחדר שבו הוא נמצא, שכוב על המיטה ואוחז ספר בידו האחת מעל לראשו, שקוע לחלוטין במילים של אדם זר.
למזלי, ריח קרם הגוף המתוק דבק בי ולא מתפשט בחלל, מסגיר את הנוכחות הקרובה כל כך.
הוא מתחיל לצחוק, מרעיד קצת את הספר בידיו הגדולות והגבריות. לעומתו, אני לא מניעה שריר.
זה הזמן...זה...הזמן. השד הפנימי שלי מאיץ בי.
"עצום עיניים בבקשה. אל תציץ בי."
"אהממ...אוקיי. עצמתי. מה את זוממת?" הוא שואל.
אני לא עונה, רק נושמת עמוק. סופרת שלושה צעדים ועולה על המיטה. הלב שלי מאיץ כמו מכונית שרוצה להגיע למקום הראשון במרוץ מטורף. נדמה לי שקוראים לזה תשוקה. ואולי טעם הזדקקות.
את הספר הוא מניח לצדו, ואני מסתכלת עליו. ניטשה, זה מה שהוא קורא.
לפעמים הוא עושה סדר בדברים, כשאני מפזרת את הכל כמו קונפטי. זה כמו שעון שמתקתק עכשיו, עד הפיצוץ, עד העונג הבא. הפעם עליי לזכור את הסדר.
אני מניחה את הסרט שהיה בידי על העיניים שלו, ומספרת לו שכדי שהוא לא יצטרך להתענות, יסתיר הכיסוי את העיניים שיוכלו להיות פקוחות תחת החשיכה. הוא מחייך לכיווני.
הוא לבוש. אני פחות. ואני מבקשת ממנו את כף ידו הקרובה.
"תשחרר אותה", אני מבקשת, "תן לי לעשות עבורך."
"קרם הגוף שלך נעים מאוד", הוא אומר, "שלא תחשבי שאני לא מריח."
אני מחזיקה בידו, וכדי שהרגע הזה יהיה מושלם, בלי סדק קטנטן של חוסר דיוק, אני מתחילה לצייר בעזרתו.
אני מעבירה את היד על הירכיים שלי, וכל אצבע היא עולם מלא, שמספרת לי את כל מה שאני צריכה לדעת, בלי להוציא ולו קול. אני מבקשת ממנו לרפרף או להדק את האחיזה, והוא מציית לי.
אחר כך האגן, שממלא את הפה בקטעי גניחות, הבטן שהוא כל כך אוהב, השדיים, הצוואר, והכל מתערבב למין ציור אנושי, לאקסטזה של עדינות ושליטה.
בחלקים מסוימים של הגוף אני לא נותנת לו לגעת, והוא מופתע בפעמים שבהם אני מזיזה לו את היד שמתחילה לנוע בטבעיות שלה על המוכר, החם והאהוב.
הוא לא צריך להתחנן, רק לתת עוד ממה שהוא עכשיו, שילוב של אחיזה חזקה בירכיים כשהוא מכוסה עיניים, מודרך לפי מה שאני רוצה שיעשה.
ואז מגיע עוד רגע, שם השד חסר סבלנות, מתרוצץ מכאן לשם.
שוב, הגיע הזמן.
אני מסבירה לו שאסיר את כיסוי העיניים אבל הוא יצטרך להישאר עוד רגע בחשיכה הזרה לו.
הוא מהנהן.
אני מסירה במהירות את הכיסוי, לוקחת את כף ידו ומחזיקה אותה בשלי.
"אתה יכול לפקוח עיניים."
הוא פוקח במהירות ומסתכל עליי. הגוף שלי עירום, קשור בסרט מתנה.
אני מצחקקת קצת, נזכרת איך נאבקתי מוקדם יותר לקשור את עצמי בצורה כה מסורבלת.
הוא מצטרף אליי, מחבק אותי חזק ומנשק.
"את באמת המתנה שלי."
(קיטשיזם במיטבו!)
