לשם שינוי לא מקטרת
לפני חצי שנה בערך, כתבתי כאן שהתעוררה בי מוטיבציה והחלטתי להאחז בה. החזקתי בה יפה מאוד, וגם ראיתי תוצאות, עד שהילדים יצאו לחופש הגדול והבעל במקביל למילואים, וכל העמל שלי, לבנות סדר יום ולעבוד נכון עם הזמן שלי - ירד לטימיון. קצת אח"כ, עם התאונה והגב הדפוק, גם הפסקתי ללכת למכון הכושר, וכל מה שעשיתי - כאילו לא עשיתי. באיזה שהוא שלב, לפני כחודש-חודש וחצי, חבר טוב שלי הביא לתשומת לבי שמשהו בי השתנה. רק ביומיים שלושה האחרונים הבנתי שזה לא היה משהו אחד. זו שרשרת של דברים. מה שהוא ראה כשינוי אחד היה הראשון, כנראה. הראיה שלי את עצמי משתנה לאחרונה. התעורר בי רצון לחזור לחיים אחרי ששקעתי הרבה מאוד זמן בהשלכות של הדיכאון לפני 4-5 שנים. יש לי שוב חשק להיות רזה, יפה, סקסית. יש לי שוב חשק להתלבש יפה ולהתאפר. יש לי שוב חשק לעשות דברים, להיות פרודוקטיבית. יש לי חשק לבלות יותר עם האפרוחים שלי יש לי צורך לבלות עם חברים. יש לזה גם השלכות אחרות, שעוד מוקדם לי לדון בהן כאן. העניין הוא שאני מרגישה שאני חייבת לתפוס את זה, להאחז בזה, לתת לשינוי הזה להוביל אותי לכיוונים חיוביים ולהוציא אותי מהביצה העכורה, שלא הייתי מודעת לקיומה כמעט. חזרתי שוב לבקר אצל דיאטנית, ובמקביל חזרתי להתעמל במכון וקבעתי תור לפסיכולוג כדי לטפל גם באספקט הנפשי של ההשמנה. שיפרתי את ניצול הזמן שלי, והיום הספקתי כל כך הרבה יותר ממה שתכננתי במקור! הייתי בלימודים, אספתי מקורות ביבליוגרפיים לעבודה סמינריונית, כתבתי שלושת רבעי עבודה אחרת, והלכתי למכון לשעתיים של קריעת @#$ למרות העייפות. מסכת הברזל שלי פיתחה חלודה. אולי הגיע הזמן לזרוק אותה. אני רק מקווה שהפעם אני אצליח. (איפה היא, הניקיטה הזו שאמרה שהורידה 30 ק"ג? אני צריכה חיזוק)
לפני חצי שנה בערך, כתבתי כאן שהתעוררה בי מוטיבציה והחלטתי להאחז בה. החזקתי בה יפה מאוד, וגם ראיתי תוצאות, עד שהילדים יצאו לחופש הגדול והבעל במקביל למילואים, וכל העמל שלי, לבנות סדר יום ולעבוד נכון עם הזמן שלי - ירד לטימיון. קצת אח"כ, עם התאונה והגב הדפוק, גם הפסקתי ללכת למכון הכושר, וכל מה שעשיתי - כאילו לא עשיתי. באיזה שהוא שלב, לפני כחודש-חודש וחצי, חבר טוב שלי הביא לתשומת לבי שמשהו בי השתנה. רק ביומיים שלושה האחרונים הבנתי שזה לא היה משהו אחד. זו שרשרת של דברים. מה שהוא ראה כשינוי אחד היה הראשון, כנראה. הראיה שלי את עצמי משתנה לאחרונה. התעורר בי רצון לחזור לחיים אחרי ששקעתי הרבה מאוד זמן בהשלכות של הדיכאון לפני 4-5 שנים. יש לי שוב חשק להיות רזה, יפה, סקסית. יש לי שוב חשק להתלבש יפה ולהתאפר. יש לי שוב חשק לעשות דברים, להיות פרודוקטיבית. יש לי חשק לבלות יותר עם האפרוחים שלי יש לי צורך לבלות עם חברים. יש לזה גם השלכות אחרות, שעוד מוקדם לי לדון בהן כאן. העניין הוא שאני מרגישה שאני חייבת לתפוס את זה, להאחז בזה, לתת לשינוי הזה להוביל אותי לכיוונים חיוביים ולהוציא אותי מהביצה העכורה, שלא הייתי מודעת לקיומה כמעט. חזרתי שוב לבקר אצל דיאטנית, ובמקביל חזרתי להתעמל במכון וקבעתי תור לפסיכולוג כדי לטפל גם באספקט הנפשי של ההשמנה. שיפרתי את ניצול הזמן שלי, והיום הספקתי כל כך הרבה יותר ממה שתכננתי במקור! הייתי בלימודים, אספתי מקורות ביבליוגרפיים לעבודה סמינריונית, כתבתי שלושת רבעי עבודה אחרת, והלכתי למכון לשעתיים של קריעת @#$ למרות העייפות. מסכת הברזל שלי פיתחה חלודה. אולי הגיע הזמן לזרוק אותה. אני רק מקווה שהפעם אני אצליח. (איפה היא, הניקיטה הזו שאמרה שהורידה 30 ק"ג? אני צריכה חיזוק)
