לשכוח

[איש הנבואות]

לשכוח

ביקשת לשכוח אותך ולהמשיך בחיי זה דבר חדש שלא עשיתי מיימי. זה בטח קשה מידי אז אנ'לא מתאמץ אני לא משתדל. ביקשת לשכוח אותך למחוק את הכל נשמע לי אבסורדי, אני לא יכול. אז אנ'לא מתאמץ אני לא משתדל, כי חבל. ואני זוכר, כל דקה, כל הימים כל הרגעים שהיית. שהיית. ואני כואב כל פעם תמיד נזכר בך וכל כך רוצה וכל כך רוצה להצליח לשכוח. ואילו זה בטח לא היה כזה קשה, אני רוצה, אני רוצה. אבל זה בטח קשה מידי. ואני זוכר, כל דקה, כל הימים ואת כל הרגעים שהיית שהיית. ואני כל כך סובל שחבל, שחבל לי כל כך ... ביקשת לשכוח אותך ולהמשיך בחיי זה דבר חדש שלא עשיתי מיימי. זה בטח קשה מידי. אני אני מתייאש, אני מתייאש..... כי חבל.

 

[ד ו ל ה]

זמן...

קירות הבית רעדו הגג לפתע עף החלונות שנפערו אל החושך שעטף מה שנגלה לעין כשעלה האור הוא לא יכול לשכוח היא לא רוצה לזכור הזמן הוא לא רופא הוא רק מביא הקלה הוא עושה את שלו, היא את שלה היתה פה אהבה גדולה (ריטה)

 

[טלה צפוני]

הבטחות

ומזכיר לך שאת היית זאת שהבטחת לאהוב אותי עד אור הבוקר ואומרת:"כמעט השמש עלתה,ואני כבר אוהבת אותך". ושואל:",,אם תתחילי איתי את היום,ונסיים כמו שהתחלנו?" ועונה שמשום שהיית גם איתו, יקח לך קצת זמן להרגע. "מה שוות המילים" אומר לך ניזהר שלא אפגע בך עוד פעם. וחושב לעצמי בסופו של דבר, הבטחות לא תמיד מתקיימות שלמה

 

[ת י א ה]

../images/Emo20.gifנתן אלתרמן../images/Emo20.gifיין של סתו../images/Emo20.gif

בפקחון פנסים עיר נוטפת הלכה ושחו הרחובות בענן ובגשם. הוא גדול, ליל הסתיו, כגסיסת ממלכה. רשתות מים תלויות. ליל צמרת לחה, ריחנית, נואשה, גועשת. הלילה הזה מה עונה! מה נוגן! הילדות הקטנות בטרקלין המועב מניעות את בכיו כבובה על ברכן. עוד כורע הסתיו, עוד קורא לך הסתיו, עוד רואה רק אותך ואותך טוב לראות כי יפות לך, בתי, השמלות הבהירות. אין דופקים. אין דופקים. במרחק האובד גוששים אל עינייך אורות אלמונים. מעלינו, בנחר עמום וכבד, ירידי הענן והרעם חונים. רק עינו הרחבה עוד יפקח הברק ויקרע את שמלות השדרה והגובה. רק לרגע, בנוגה הקר, החזק, השמיים יבואו הרחובה... ואותך, בעברך על הגשר הצר, האם לא נשקה הסופה בצוואר! את שלה! על ראשך רחפו שפתותיה! את שלה! בדרכייך דלקו תפוחיה! מי קולע את שמך אל ליבי? מי פותח דלתות למלמול העצים הנרדף, הנופל אין-אונים ונושף על הסף? הוא ידום. הוא ידום. שם העיר כבר נפקחת בנגהו של ירח קריר ומושחז. שם עובר ערפל ומרטיב במטפחת את שפתי האספלט ואת מצח הגז. שם עולה את, לשיר מדרגות עקומות, אל חדרך השתקן, המחכה, המודאג, ורודפת אותך נהימת הקומות, וקודחים בגללך המרתף והגג. עצבותם אל דלתך בקרניים הורסת. הרדמי. הרדמי. זה עובר ונשכח. זה הופך רק לזוהר שלכת נפרשת וכובד טיפות בסכך.

 

[שגית המקורית]

גם אני רוצה...

אלו רק נתן לי לבוז את העולם- די היה לי בעיר אחת בלבד, ובעיר ההיא- בצריף אחד בלבד, ובצריף ההוא- בחדר אחד בלבד, ובאותו החדר- במיטה אחת בלבד. כי בה תישן הנפש שאוהב.

 

[מצוטטת]

../images/Emo79.gif

אולי... הזמן, בלי קול וצעקה תבוא שמחה שקטה וביישנית באהבה אשר שתקה בלב הרבה הרבה שנים בלב כל כך הרבה שנים. בוא נעשה לו זר מילים זה מה שאנו יכולים, כן, יכולים על אנשים ואדמה רגעי החסד של הזמן רגעי החסד של הזמן. ואז.......

מילים אינן ציפורים לכן הן מחליפות את מקומן לפעמים היפות עפות בראש לפעמים בסוף בדממה. כך נוצרים למראית עין שירים אחרים ברוח הזמן

נ. יונתן

 

[DREAMER שכמוני]

הוצאת את המלים מפי. ../images/Emo7.gif