לשישמים...

[אחת בתוך אחת]

לשישמים...

לשישמים....
כתבת לי בהודעה:

אני מקווה שאת לא מאמינה לעצמך כשאת כותבת שהכל בסדר. יש לך חריגות בבדיקות, את מגיעה למיון משוכנעת שאת צריכה א.ק.ג ו, כמו ששתינו יודעות, את מעמידה את עצמך בסכנות יומיומיות. מה את יכולה לעשות כדי להוציא את עצמך מהמצב הזה?



אז מכיוון שהשירשור התכווץ פתחתי הודעה חדשה כי היה לי מאוד חשוב לענות לך...
אז....
אני עושה צעדים...
אני בודקת אופציות ועושה צעדים..
ומרגיש לי קצת שיפוטי ותופקני משהו התגובה שלך... ואם זה לא אז מתנצלת מראש.. פשוט זה מה שהרגשתי כשקראתי את זה...
אני יודעת שזה מדאגה ואכפתיות.. ואני מבינה את זה..

במקביל אני גם מבינה שכל אחת עושה את הדרך שלה בקצב שלה, צעד צעד..
וזה שאני משתפת כאן ברגעים קשים ובחולשה ונפילות לא אומר שאני לא עושה כלום...
מצטערת...
אני עושה... ואני נלחמת יום יום בשיניים...
וכן אני מאמינה לעצמי מאוד שיהיה בסדר כי אני גורמת לכך שיהיה בסדר..
וכן הדברים לוקחים זמן אבל אני עושה..
בדרך שלי, בתהליך שלי.. בזמן שלי..
באופן שנכון לי תוך שיתוף פעולה והתייעצות עם עוד גורמים...
ואני יודעת לסלוח לעצמי כשצריכה,
לפעמים לתת לעצמי רק לנשום ולהישאר כאן עד שאהיה מסוגלת ליותר..
וזה הכי בסדר שבעולם מבחינתי לדעת גם לעצור רגע ורק לתת לעצמך להיות ולנשום...
זה חלק מהתהליך הארוך והמורכב הזה...
וכל אחת עושה אותו בדרך, בצורה ובאופן שנכון לה ושיהיה הכי יעיל עבורה...

אז כן...

אני בהחלט מאמינה לעצמי כשאני אומרת שיהיה בסדר...

חיבוק ענק...

 

[אחת בתוך אחת]

אני עושה את הטוב ביותר שאני יכולה עבור הרגע..

וזה הכי בסדר בעולם...
זה יותר מבסדר...

 

[כמהאפשר]

בוביק

אני לא חושבת שמישהו מפקפק בזה.
אני כן חושבת, אבל,
שאנשים דואגים לך.

כי לפעמים, כמו שאת יודעת, אדם אחד, לבדו, לא יכול(על אף כמה שהוא ירצה) להשתלט על כל המערכה בכוחות עצמו.
זה יותר מדיי, יותר מדיי בכל המישורים ובבת אחת ומכל הכיוונים ובכל המערכות.

ולפעמים, יקרה,
לפעמים..
צריך לקחת צעד לאחור- ולמסור את המושכות בידיים של מישהו אחר.
ולהרפות לתקופה.

 

[אחת בתוך אחת]

אני עושה את זה....

זה מה שנראה לי שלא מובן כל כך...
אני כן מרפה וכן מוסרת את המושכות...
ורק אני יודעת מה אני עושה..
אבל מרגיש לי שלא משנה מה אגיד..
יש כבר עמדה מובנית על מה אני כן או לא עושה ומה אני כן או לא אמורה לעשות..
וכמו שכבר אמרתי..
כל אדם הוא שונה...
ואני כן עושה.. מרפה.. מוסרת מושכות... וצועדת בדרך שלי לאט...

חיבוק ענק אהובה...

אוהבת המון המון..

 

[שישמים אחרים]

השאלה לא נשאלה

בקנטרנות, אלא מתוך דאגה. אני שמחה שאת מאמינה לעצמך כשאת אומרת שיהיה בסדר (בתנאי, כמובן, שאת עושה דברים *קונקרטיים* כדי להגיע ליותר בסדר הזה). שאלתי מה את עושה מתוך אמונה שבמצבים כאלה, צריך לחפש מלבד טיפול לטווח ארוך גם פתרונות מידיים, שוב - קונקרטיים, חלקם כרוכים בוויתורים על מה שהיה אורח החיים שלך עד עכשיו. זאת, אגב, עצה שקיבלתי כאן ממישהי אחרת ואני מרגישה צורך להעביר הלאה; הייתי במצב דומה ומתוך הבנה שאין לי ברירה אלא לחיות אחרת, עברתי לחיות אחרת. מצבי השתפר פלאים מאז וממשיך במגמה חיובית. מאחלת לך לא פחות.

אני גם לא מאמינה שאת צריכה לשתף פה בהכל. להפך: אני, אישית, לא עושה את זה ולא מצפה מאף אחת אחרת לעשות את זה. אני שמחה שיש לך את המקום הזה לשתף בו ברגעים קשים ובנפילות (ומקווה שאת מביאה את מה שאת מביאה לכאן, ויותר, לטיפול). עם זאת, חשוב שתזכרי שההיכרות בינינו (ובין כמעט כל שתי חברות פורום) מוגבלת למה שיכול להציע המקום הזה. בגבולות המקום הזה את נקראת מאד חולה, ויש לי רצון לשקף לך את זה כדי לעזור לך לראות מה שאני רואה, שוב - במגבלות המרחב המצומצם של הפורום, ויש לו מגבלות רבות.

לגבי לנשום עד שתוכלי יותר, כל עוד את נושמת ולא פוגעת בעצמך תוך כדי (כלומר: לא פוצעת את עצמך, לא מונעת ממך דברים חיוניים כמו אוכל ושינה ועוד, תגידי את -), אני לגמרי בעד. אני חושבת שימים בהם עוצרים לנשום ותו לא הם הכרחיים.

תוקפנית אני מבטיחה שלא הייתי - אני אדם די נעים וחייכן במציאות, אם תבואי לאיזה מפגש תראי

- וכאמור, אני בוודאי שלא קופצת למסקנות על מה שאת עושה ולא עושה. אני מסתמכת רק על מה שאת כותבת כאן.

חיבוק בחזרה, והי - אם את רוצה להמשיך לדבר על זה, אם נעלבת, לא הבנת את הכוונה שלי או כל דבר אחר - את תמיד מוזמנת לשלוח לי מסר או להגיב להודעות שכתבתי לך על גבי הפורום. מבטיחה לקרוא ברצינות ולענות.