לשחק יחד או לחוד

[אורית של ראם]

לשחק יחד או לחוד

לבני בן השלוש וקצת יש חבר עימו הוא נפגש דיי קבוע. היום היינו אצל החבר ובני התלהב מהמשחקים של החבר ורצה לשחק בהם לבד ואילו החבר רצה כל הזמן לשחק איתו ביחד ("בוא נשחק ביחד"), כאשר חלק מהרצון לשחק ביחד היה למעשה ביטוי לרצון שלו לשחק במשחקים שבני בחר. בני סירב לשחק ביחד ("אני רוצה לבד"), אבל החבר המשיך לדרוש לשחק יחד, מעודד על ידי אימו שאמרה לבני "תשתף אותו", תחלוק איתו. יש לציין שהיו לחבר שפע של משחקים אחרים לשחק בהם וכי ההתעקשות היתה רק כלפי המשחקים שבני בחר, כמו כן הריב לא הגיע לכדי אלימות או חטיפות צעצועים, אלא רק ריב מילולי ובכי של תסכול של שני הצדדים. אני לא הגבתי ואמרתי לאימו של החבר כי לדעתי: א. יש לתת להם לפתור את הקונפליקט לבד . ב. יש לכבד את רצונו של בני למשחק עצמאי. מה דעתכם? האם יש ל"חנך" ילד למשחק משותף, גם אם ברור שאין הוא חפץ בזה או שיש לתת לו לפתח את הרצון מעצמו? עוד הערה- אני חיה בחו"ל ואולי זה נורמה אירופאית ובארץ מקובל אחרת?

 

[ליביתי]

משהו באמצע...

אני בעד להציע פתרונות של פשרה בין רצונות מנוגדים (זה גם מלמד את הילדים מנגנון של פשרה, מציאת עמק השווה), ואם לא מתאים למי מהצדדים - לכבד את הרצון. כתבת שאת בעד לכבד את רצונו של בנך למשחק עצמאי, אך כמובן מנגד עומד רצונו של הילד השני למשחק משותף. האם רצון זה צריך גם כן לכבד? אני מכירה את החוויה הזו מהכיוון ההפוך, של ילד שמאד מאד רוצה לשחק "ביחד", ומאד נעלב כשמסרבים לו. יתכן שגם אצל החבר של הבן שלך יש רצון חברתי מתוגבר ובצידו עלבון כשרצון זה לא נענה. אני לא משוכנעת שקונפליקט כזה פתיר לבד ע"י ילדים בגיל הזה, ואם אין התערבות מסויימת (פישור, הצעת אלטרנטיבות וכו'), הוא בהחלט יכול לגלוש לאלימות פיזית. אלטרנטיבות אפשריות: חלוקת זמן - קצת למשחק "לבד", קצת למשחק "ביחד"; שותפים חלופיים למשחק - 'אני רואה שאתה מאד רוצה לשחק ביחד במשחק ש-X משחק בו, אולי תשחק איתי במשחק אחר שאתה תבחר?' פעילות חדשה משותפת - 'בואו נכין ביחד פיצה' וכו'.

 

[אפרתש]

../images/Emo45.gif מסכימה

והזכרת לי את אותן פעמים בהן אני מצאתי את עצמי משחקת עם אורחיה הקטנים של בתי, כי היא רצתה לשחק לבד. מזל שהיא בוחרת חברים חמודים. היא כבר בת ארבע וחצי (ואני כבר קשישה חסרת סבלנות), ולכן אמרתי לה שאם היא מתכוונת להזמין אורחים בשביל שאני אשחק איתם אני מוחלת על התענוג. היא צריכה להבין שאם היא רוצה להיפגש עם חברים (והיא מאד רוצה), זה אומר שהיא לפעמים צריכה להתפשר. זה הולך ונעשה לה קל יותר עם הזמן, וכמובן שקל יותר עם חברים טובים יותר. הבן שלך צעיר יותר, ורק בתחילת הלימוד הזה. אני מסכימה עם ההצעות של ליביתי, ומציעה להוסיף הסברים קצרים לילד, כדי שעם הזמן ילמד לעשות את הפשרות והמשאים ומתנים בכוחות עצמו. מצאתי שזה יותר קל במקומות ניטרלים. המשאים ומתנים הראשונים של בתי וחבריה היו על דיוני באיזה משחק ישחקו בגן המשחקים (ובכלל - לאיזה גן משחקים ללכת).

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif גם אני מסכימה

וזו, כמובן, גם שאלה של מינון - אם הילדים נפגשים באופן תדיר, ופעם אחת יוצא שלא היה משחק משותף, גם אם זה לא היה לשביעות רצונם של שני הילדים - ממש לא נורא. אבל אם באופן עקבי אחד הילדים מעוניין להתארח אצל חבר רק כדי לשחק בצעצועים שלו, אך לא כדי לשחק איתו, אני בהחלט יכולה להבין גם את נקודת המבט של המארח, שנעלב מחוסר תשומת הלב של אורחו. לעניין ההתערבות בפתרון קונפליקטים - ככלל, אני חושבת שפעמים רבות התערבות הורים מזיקה יותר מאשר היא מועילה, אבל הכלל הזה הוא נכון כאשר לילדים יש כישורים מתאימים לפתרון הקונפליקט, וכאשר עדיין לא היתה הסלמה בקונפליקט לרמה שמקשה (לפחות רגשית) על הילדים לפתור אותו. במקרה המתואר, ילדים בני 3 הם עדיין בשלב של פיתוח הכישורים החברתיים שלהם - הכישורים האלה עדיין לא מאד משוכללים, ולכן אני חושבת שהכוונה הורית לא תזיק. מובן,שהכוונה כזו צריכה להנתן בתיאום בין ההורים (ולא שאמא של המארח תגיד דבר אחד ואמא של האורח את היפוכו, וכך ניצור, בעצם, הסלמה בסכסוך במקום לפתוח פתח לפתרון), ברגישות מירבית, ולהיות אמנם בגדר הכוונה, ולא כפיה. אני מקבלת את הרעיונות שהציעה ליביתי כאלטרנטיבות, ואפשר גם לא להציע רעיונות, אלא לעזור לילדים לראות את הקונפליקט (באמצעות הצגת שתי העמדות - ורצוי ע"י הילדים) ולבקש מהם למצוא רעיונות לפתרון. הפתרון של פעילות משותפת חדשה ("בואו נכין יחד פיצה") הוא מצויין, ונועד, לדעתי, מקום בו הילדים לא הצליחו להגיע במסגרת הגישור ההורי לפתרון הקונפליקט ביניהם. בדומה, כאשר היתה הסלמה בקונפליקט בין הילדים, לעתים הם כבר נמצאים במצב שמקשה עליהם לפתור אותו, וזקוקים לסולמות שההורים יכולים להגיש להם בעדינות כדי לרדת מהעצים שלהם, ולהפגש בדרך.

 

[irisgh]

גם החוויה שלי דומה לשל ליביתי

שהילד שלי רוצה לשחק עם חברים ביחד. כשהיה בן שלוש וקצת, הרצון הזה היה כ"כ חזק, שאם פגשנו חברים, אצלינו, אצל החבר, בחוץ, והילד/ה השני/ה לא הגיב לחיזוקים, הוא די מהר התחיל לדחוף וכד'. לקח לו זמן להגיע לתחכום של להציע 'לשחק ביחד', שהחבר ההוא כבר הגיע אליו. הנקודה היא לא של איזה צעצוע. עבור בני, בעבר, להיות ליד חבר שלא רוצה לשחק איתו, היה כמו לראות שוקולד על השולחן שמצופה בשברי זכוכיות. גירוי גדול שבעיקר מתסכל. היום כבר הוא עשוי שלא לרצות לשחק עם החבר בעצמו. והוא מסוגל יותר לסבול 'דחיות' כאלה ולהעסיק את עצמו. או לחוש שהילד השני עדיין לא 'התחמם' ולחכות יותר זמן. אבל, בעיקר, היום, גם הילדים האחרים כבר רוצים לשחק ביחד. בת דודה אחת שלו הייתה כזו שבעבר תמיד היו ריבים. כשביקרנו שם היו צעצועים שלה שהיא לא הסכימה לתת. כשהיא בקרה פה, באותה מידה, היו צעצועים (של בני. ותכופות בדיוק אותו אחד-שניים שהוא קשור אליהם ביותר) שהיא לקחה בלעדיות עליהם ולא הסכימה לשתף. זה לא קשור לשל מי הצעצועים. אצלה, זה היה מין דרך לשלוט בסיטואציה. היום, המצב אחר לחלוטין. גם היא כבר רוצה בעיקר לשחק ביחד איתו. (שניהם היום בני ארבע. בשנה שבין שלוש לארבע הבשיל אצלה משהו ביכולת ובצורך החברתי). והיום אנחנו, סוף סוף, יכולים 'לשכוח מהם' ברגע שהם ביחד

הם מעסיקים אחד את השני בזרימה רבה. כך שכמו ליביתי, אני מאמינה שהקונפליקט הוא לא על הצעצועים עצמם. אולי לך זה נראה כמו עניין בצעצועים, כי הבן שלך, במידה מסויימת, עדיין בשלב המשחק המקביל, ואולי הרכושנות. אבל כמו לליביתי, גם לי זה נראה קונפליקט אלא על המרחק הבינאישי המתאים לכל אחד, ויש פה התנגשות של היכולות החברתיות השונות של כל אחד. אפשר להניח להם לבכות. לא יקרה כלום. אם אין לך תחושה שיש מישהו פה שהרבה יותר 'דומיננטי'. אפשר גם להסביר להם את הסיטואציה. שהם יבינו מה הקושי. להגיד 'רוני רוצה לשחק לבד, ויעל רוצה לשחק ביחד'. לא חייבים אבל אז גם אפשר להציע פתרונות, כמו אלא של ליביתי. למשל, שרוני יבחר משחק בו ישחקו ביחד. ככה תהיה לרוני תחושת שליטה, על המשחק הנבחר, וליעל השגת הצורך החברתי שלה.

 

[אורית של ראם]

תודה על התגובות, אבל הסיפור יותר

מורכב. אני לא בטוחה שזה עניין של צורך של החבר לשחק יחד אלא עדיין עניין של רכושנות ולמה אני קובעת כך - מכיוון שכשבני הסכים לשחק עם החבר יחד, ישר החבר ניכס את המשחק/צעצוע לעצמו ולמעשה בכל הפעמים בהם זה קרה לא התקיים משחק משותף אלא "מחטף" של צעצוע. אני חושבת שזה נובע מכך שהחבר "הפנים" את הבקשות של אימו "תשחקו יחד" כדרך לקבל חזרה צעצוע והוא עדיין לא מבין מה זה באמת משחק משותף ולמעשה רק אם נאפשר להם לפתור את הקונפליקט בעצמם הם אולי ילמדו בעצמם מה זה משחק משותף. ועוד דבר - כאשר המשחק היה כרוך בדברים שאינם כרוכים בצעצוע ספציפי (משחק קפיצות על המיטה, נגינה בכלי נגינה וכד') לא הייתה לשני הילדים בעייה לשחק יחד והיוזמה למשחק המשותף הייתה הדדית. מה דעתכן?

 

[irisgh]

מה שאת אומרת, זה שבעצם

מאוד קשה למארח לחלוק בצעצועים שלו. יש הרבה ילדים כאלה, שקשה להם לחלוק בצעצועים של עצמם. שהם נתפסים כשייכים לי, כחלק מעצמי. כמו שלא אחלוק באמא שלי, בבגדים שלי, במיטה שלי, ובידיים שלי. כשאני ביקרתי ילדים שהיה להם קשה לחלק את הצעצועים שלהם, ביקשתי מהמארח שיתן ליניבי צעצועים בהם יוכל לשחק. כאשר צעצוע מסויים הפך למוקד מריבה, אני והאמא השניה נהגנו 'לשים אותו למעלה'. 'אם קשה לכם לשחק בו / לחלוק בו / ...' נשים אותו למעלה. כאשר את יניבי ביקרו חברים, וידעתי שיש משחק שהוא 'בנפשו' (לרוב הבובה האהובה שלו והקורקינט שלו), הצעתי לו מראש ש'נחביא' אותם. בעצם, עוד לפני שהגיע החבר, שאלתי אם יש צעצוע שהוא רוצה שאף אחד לא יוכל לשחק בו, ואת מה שבחר החבאנו. כך הייתה לו תחושת שליטה על הדברים שלו. שהוא בחר על מה להגן, והרי את כל היתר הרשה. וזה שהם שיחקו ביחד, זה על הכיפק.

 

[אפרתש]

לא רואה מה הבעיה בהתנהגות המארח

המארח רכושן על צעצועיו. וזה מובן. הבן שלך מגיע, מתלהב מהצעצועים הלא מוכרים, ומנכס אותם לעצמו. וכאשר הילד שלך מסרב למשחק משותף, הוא מעצים את התחושה הזו ש"הוא השתלט על הצעצועים". הילד מציע לשחק יחד כי זו הדרך להגיע חזרה אל צעצועיו. נכון. זה לא "מניפולטיבי". זה טבעי. הילד מפתח את כשריו החברתיים, וזה אחד הכישורים החברתיים הנחוצים בחיים - הוא מתפשר. הוא מבין שאין ברירה וצריך לתת גם לאורח לשחק, אז הוא מוצא פשרה - לשחק ביחד.

 

[irisgh]

אגב

אם נושא הצעצועים כל כך בקונפליקט, אולי כדאי להפגש בחוץ מספר פעמים? כך שהם יפתחו את המשחק והקשר בינהם, ולא יהיה משהו שהוא 'של מישהו' מלכתחילה.