עוד לא יודע...
אני יושב ומנסה לחשוב על סיפור עוצמה. כל כך הרבה דברים קורים סביבי (בתוכי, לידי, שם רחוק ממני - בכל מקום!), אך כל כך קשה לי לזכור. עשיתי תאונה לפני כמה ימים. נסעתי בבוקר לבית הספר עם האוטו והכביש היה רטוב. נסעתי ממש לאט ולא הצלחתי לעצור בזמן ונתקעתי בנהג מונית. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי - אין לי ניסיון בתאונות עדיין וממש לא ידעתי מה לעשות. אבל דבר אחד ידעתי - אני מרגיש חרא. אחרי כל הבלה בלה המשכתי לבית הספר בלי חיוך. כל הזמן חשבתי שאני לא צריך להרגיש עכשיו חרא, קרה -קרה. לא משנה אם היה צריך לקרות, אם הגיע הזמן שזה יקרה או כל דבר אחר - קרה, קרה. וזהו. הרגע ההוא נגמר ועכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה. אבל לא הצלחתי. האירוע רדף אותי כל היום והשפיע על איך שאני מסתכל על כל שאר הדברים. אין צורך לספר שכל היום הזה היה מעצבן, נכשלתי במבחן במתמטיקה שעשיתי בדיוק כשהגעתי לבית ספר, הרגשתי קרירות מצד העולם, כאילו לאף אחד לא אכפת (למרות שבאותו הזמן ידעתי שזה לא ככה - אבל לא הצלחתי לצאת מזה!). אחרי כמה שעות הלכתי לפארק עם כמה חברים בין שיעור לשיעור ושכבתי שם על ספסל ובכיתי קצת. הרגשתי שגם זה לא עזר. אבל אז החלטתי שזהו - שממש נמאס לי לסחוב איתי את התאונה הזאת עכשיו כל היום. התחלתי לחייך קצת ולאט לאט העולם התחיל לחייך חזרה. איפה העוצמה? לא יודע. אבל אני אמשיך לכתוב. --- לפני חודש בערך טסתי לארה"ב. תיכננו את הטיסה הזאת כמה חודשים לפני זה עוד אבל אני זוכר יום אחד מסוים שקשור לזה. ביום שבו אבא שלי אמר לי בפעם הראשונה שאנחנו נוסעים לארה"ב כבר ידעתי את זה. בלילה שלפני חלמתי שאני בחדר שלי, עומד על סולם (שיש לי בחדר...) ומסתכל מחוץ לחלום שיש לי בגג. ראיתי בחוץ חוטים אבל ידעתי שזה חוטים של כדור פורח (למרות שלא ראיתי את שאר הכדור...). כשקמתי בבוקר נזכרתי שיש לי ספר קבלה על המדף. ניגשתי אליו ופתחתי בחלק של החלומות - בדרך כלל אני לא נעזר בספרים וכאלה אבל משום מה ידעתי שהתשובה שם. נסיעה לחו"ל. "כן, בטח...אני הולך לנסוע לחו"ל עכשיו..." כעבור שעתיים קיבלתי טלפון מאבא שלי "אסף, נוסעים לארה"ב."
