לרואה בכוכבים
חשבתי על הילדות שלי כל השישי שבת. יש לי הרבה זיכרונות מגיל 5 בגיל 7 (לפני כיתה ב) עברנו דירה לישוב קטן בתחילת דרכו ולמדתי בישוב הסמוך. אין לי כמעט זיכרונות מכיתה ב עד ו אבל באותו זמן יש לי הרבה זכרונות מתנועת הנוער (בני עקיבא). חשבתי המון על הזמן שבין כיתה ב ל-ו ויש מסקנות: עברתי התעללות מסוימת בכיתה ב. לא יכולה לדבר על זה. ההורים מעולם לא ידעו. בנוסף לזה עד כיתה ו עברתי התעללות מילולית מכמה בנים בכיתה. בכיתה ו נשברתי, הוצאתי הרבה אנרגיה במחשבה איך לא להגיע לבי``ס. לפעמים הייתי הולכת מהבית מסתתרת באיזשהו מקום שלא יראו אותי וכשהייתי שהייתי בטוחה שההורים נסעו כבר לעבודה הייתי חוזרת הביתה. לפעמים הייתי עושה את עצמי חולה או לא מרגישה טוב וכאן היו לי עימותים עם אמא שלי שבשבילה אם אין חום לא חולים. הייתי קמה בבוקר הרבה פעמים עם כאבי בטן ומנסה לנצל אותם בשביל להיעדר מבית הספר, ואבא שלי היה אומר שכאב בטן אומר שאני מדחיקה דברים ולא מוציאה אותם, הייתי שוללת את דבריו ולא מספרת כלום (ובצדק, נניח לרגע שהייתי מספרת: ``אבא יש כמה ילדים בכיתה...`` וכמו שאני מכירה את ההורים שלי הם היו עונים לי ``אז תחזירי להם``, אבל לא הייתי מסוגלת להחזיר ואז הם היו עוברים איתי על דברים שאני יכולה להגיד, וזה לא היה עובד כי תמיד הייתי נכנסת לבלק אאוט, רק אחרי עשר דקות הייתי מוצאת משהו להגיד, מאוחר מדי) היו לילות שלא הייתי נרדמת (הייתי מסוגלת להיות ערה עד שלושה לילות בשבוע) לא הייתי מסוגלת להתרכז בלימודים. היה לי קושי בלהכיר חברים חדשים והייתי סגורה לסביבה, בתוך עצמי. היתי תלמידה לא כ``כ טובה, 2 מקצועות היחידים שאהבתי היו ספורט ומתימטיקה. בסוף כיתה ח בשיחה עם היועצת היא הציעה לי לעבור בי``ס. הצעתי לחברה הכי הטובה שלי שגם לא היתה טובה בלימודים לעבור ביחד איתי כי פחדתי לעבור לבד. אז עברנו ביחד והיא בחרה במגמת אומנות, התאקלמה מהר ושיפרה את הציונים שלה. אצלי בנקודה הזאת כשכבר הייתי עם מנגנון הריסה עצמית הכנסתי את עצמי למצב אדישות, לא היה אכפת לי כמעט מכלום, עברתי את הבגרות בקושי. דובר בפורום על שליטה במציאות, אני שואלת, האם ילדה בת 7 יכולה לגרום למציאות של התעללות? לא היו לי מחשבות שליליות בגיל הזה (לפני כן בגן ובכיתה א הייתי בסדר גמור) ועכשיו, כשאני מודעת מה אני עושה עם זה? אוהבת אותכם שני
חשבתי על הילדות שלי כל השישי שבת. יש לי הרבה זיכרונות מגיל 5 בגיל 7 (לפני כיתה ב) עברנו דירה לישוב קטן בתחילת דרכו ולמדתי בישוב הסמוך. אין לי כמעט זיכרונות מכיתה ב עד ו אבל באותו זמן יש לי הרבה זכרונות מתנועת הנוער (בני עקיבא). חשבתי המון על הזמן שבין כיתה ב ל-ו ויש מסקנות: עברתי התעללות מסוימת בכיתה ב. לא יכולה לדבר על זה. ההורים מעולם לא ידעו. בנוסף לזה עד כיתה ו עברתי התעללות מילולית מכמה בנים בכיתה. בכיתה ו נשברתי, הוצאתי הרבה אנרגיה במחשבה איך לא להגיע לבי``ס. לפעמים הייתי הולכת מהבית מסתתרת באיזשהו מקום שלא יראו אותי וכשהייתי שהייתי בטוחה שההורים נסעו כבר לעבודה הייתי חוזרת הביתה. לפעמים הייתי עושה את עצמי חולה או לא מרגישה טוב וכאן היו לי עימותים עם אמא שלי שבשבילה אם אין חום לא חולים. הייתי קמה בבוקר הרבה פעמים עם כאבי בטן ומנסה לנצל אותם בשביל להיעדר מבית הספר, ואבא שלי היה אומר שכאב בטן אומר שאני מדחיקה דברים ולא מוציאה אותם, הייתי שוללת את דבריו ולא מספרת כלום (ובצדק, נניח לרגע שהייתי מספרת: ``אבא יש כמה ילדים בכיתה...`` וכמו שאני מכירה את ההורים שלי הם היו עונים לי ``אז תחזירי להם``, אבל לא הייתי מסוגלת להחזיר ואז הם היו עוברים איתי על דברים שאני יכולה להגיד, וזה לא היה עובד כי תמיד הייתי נכנסת לבלק אאוט, רק אחרי עשר דקות הייתי מוצאת משהו להגיד, מאוחר מדי) היו לילות שלא הייתי נרדמת (הייתי מסוגלת להיות ערה עד שלושה לילות בשבוע) לא הייתי מסוגלת להתרכז בלימודים. היה לי קושי בלהכיר חברים חדשים והייתי סגורה לסביבה, בתוך עצמי. היתי תלמידה לא כ``כ טובה, 2 מקצועות היחידים שאהבתי היו ספורט ומתימטיקה. בסוף כיתה ח בשיחה עם היועצת היא הציעה לי לעבור בי``ס. הצעתי לחברה הכי הטובה שלי שגם לא היתה טובה בלימודים לעבור ביחד איתי כי פחדתי לעבור לבד. אז עברנו ביחד והיא בחרה במגמת אומנות, התאקלמה מהר ושיפרה את הציונים שלה. אצלי בנקודה הזאת כשכבר הייתי עם מנגנון הריסה עצמית הכנסתי את עצמי למצב אדישות, לא היה אכפת לי כמעט מכלום, עברתי את הבגרות בקושי. דובר בפורום על שליטה במציאות, אני שואלת, האם ילדה בת 7 יכולה לגרום למציאות של התעללות? לא היו לי מחשבות שליליות בגיל הזה (לפני כן בגן ובכיתה א הייתי בסדר גמור) ועכשיו, כשאני מודעת מה אני עושה עם זה? אוהבת אותכם שני
כל הכבוד!