לקרוא! - חשוב
אני רוצה לספר לכם מעט על עצמי ועל המשפחה שלי..
סבי וסבתי מצד אבי הינם ילידי גרמניה..
אני סמוכה ובטוחה שאין צורך להרחיב ולפרט על תקופת רדיפת היהודים בגרמניה ועל הילדות ותקופת ההתבגרות המאוד לא שיגרתית והקשה עימה התמודדו סבי וסבתי.
בתקופה זו עלה סבי עם אחיו לארץ, הוריו נותרו מאחור וזוהי הפעם האחרונה בה הם התראו.
מסעה של סבתי הוא ארוך ומפותל, גם כאן לא ארחיב רק אספר שאת אביה הוציאו בכוח מביתם ויותר היא לא ראתה אותו, היא עצמה נאלצה לברוח מידי הנאצים בין מדינות רבות, יתר בנות משפחתה המצומצמת אשר ברחו גם הן בדרכים פתלתלות שרדו את זוועות השואה. שתי אחיותיה גרות היום בחו"ל ואמה עלתה לארץ מיד לאחר השואה על מנת להיות עם ביתה הבכורה.
סבי וסבתי הגיעו לארץ והחלו להקים ולבנות בידיהם את המדינה הנכספת, וכמו כן לשמור ולהגן בגופם על המדינה שלנו, האבדות היו קשות אבל הם נלחמו על המדינה הזו ועשו למענה המון.
סבי שירת בפלמ"ח ולקח חלק במבצעים מוכרים בגבורה רבה. סבתי התגייסה בגיל מאוחר לשורות ההגנה.
בהמשך הם הקימו משפחה בה 4 בנים, שהם וילדיהם יישבו את הארץ וכל אחד בתחומו התקדם והתפתח. אבי פנה לצבא והגיע לשרת בתפקיד בכיר, כמעט את כל חייו הבוגרים עד היום הוא הקדיש ומקדיש להגנה על המדינה מתוך תחושת שליחות עמוקה.
סבי וסבתי מצד אמי היו כבני שנתיים כאשר הם עלו לארץ מתימן. משפחתם עלתה מתוך שליחות כאשר שמעה על חזון הקמת המדינה החדשה והשאירה את כל רכושם מאחור.
סבי לחם במלחמות ישראל קשות ועקובות מדם ואיבד חברים קרובים, הוא מעולם לא הרבה לדבר על החוויות הקשות משדה הקרב. סבתי עמלה כל חייה לחינוך ילדיה על מנת שיהיו אזרחים טובים ועבדה קשה על מנת לחיות בכבוד בישראל. ובאמת, שלושה מילדיה בעלי משרות בתחום החינוך ואכיפת החוק.
אמי מנהלת בית ספר תיכון ומחנכת את הדור הבא לאהבת האדם, ללמידה, לכבד את האחר, אהבת המולדת, קבלת השונה - שעל כן אני כותבת את כל זה, ועוד אינספור תחומים.
אחי משרת כקצין בצבא וכמו כן גם אני. אחותי עמוסה מבוקר עד ערב בתרומה לקהילה דרך הצופים.
ועכשיו אחרי שאתם מכירים מעט יותר את הרקע שלי אני רוצה להגיע לנושא העיקרי.
המדינה הזו מגוונת ומלאה בזרמים פוליטיים ואידיאולוגיים כאלה ואחרים, זה טוב, זה יפה וכך זה צריך להיות.
אנשים רבים נתנו מכוחם ואף קיפחו את חייהם לשם הקמה והגנה על המדינה - המדינה שלהם, המדינה שלנו וגם המדינה שלי.
בחודש האחרון שני אירועים שחוויתי גרמו לי להרהר שוב בשאלה שמעסיקה אותי ובחוסר צדק שאיתו אני חיה.
הראשון הוא חתונה והשני הם אירועי חודש הגאווה.
כל חיי חיכיתי לבחור ממש כפי שמחונכת כל ילדה ונערה, אך בגיל 15 הסתבר לי שליבי בעל כורחי היה שייך דווקא לבחורה. אפילו לא הבנתי מהן התחושות ומה הדבר אומר. התקשיתי לעכל ולהבין שזה המצב. לא ארחיב ואפרט אבל כאשר אדם מבין דבר כזה וכמו כן משפחתו, נדרש תהליך ארוך של הפנמה וקבלה.
אספר שמרבית הסובבים אותי חיבקו אותי וקבילו אותי ללא סייג. אך עם זאת נתקלתי בהמון בורות - ולא במובן שלילי אלא פשוט מחוסר היכרות עם "התופעה", תמיד ללא יוצא מן הכלל שיניתי לאותו אדם שהכיר אותי את הסטיגמות בנושא.
אני מגיעה ממשפחה משכילה ואפילו בביתי נשמעו תגובות כמו "עד שהכרתי אותך חשבתי שלסביות התייאשו מבנים" או לחלופין "אל תעלבי אבל עד עכשיו חשבתי שזו מחלה".
מעולם לא נעלבתי כי ידעתי שהם לא יודעים ואכן כך היה, ככל שאנשים סביבי נחשפו יותר או היו חשופים בעבר, כך היה להם קל יותר לקבל ולבסוף להתייחס לזה כאל דבר מאוד שולי בחיים האלה. רבים חשבו שאנשים הומוסקסואלים הם אנשים מוחצנים, משוגעים (ולא כי הם הכירו אלא כי הם לא הכירו אדם כזה בעבר, לא מקרוב לפחות) ואז הסתבר להם שהם אנשים נורמאלים כמו כל אחד. יש לי חברים רבים מוכשרים ונורמטיביים לחלוטין למעט משיכתם שגם היא חלק מהטבע ואי אפשר להכחיש את קיומה. כמו שאני כזו ובחיים לא חשבתי או ציפיתי שכך יהיה, זה יכול להיות כל אחד!
ועכשיו לעניין החתונה - ארוע מרגש ומשמח אבל לי עם כל האושר עבור הזוג המאושר הייתה צביטה בלב.
תסלחו לי על העובדה שאני מעידה על עצמי אבל אלה התחושות והמחשבות שעוברות לי בראש:
מדוע אני, אזרחית טובה, בן אדם ששואף להיות הכי טוב לאחר, איכפתית, בחורה שחונכה על תרומה ואהבת הארץ, למה אני לא אוכל להתחתן יום אחד עם האדם (זו אישה אבל קודם כל א-ד-ם) שאותו אני אוהבת על האדמה ובארץ ישראל אותה אני אוהבת?
למה לפושעים מותר ולי אסור?
האם המדינה הזו פחות שלי משלכם?
האם אני אזרחית סוג ב'?
אם התשובה היא כן ואם מגיע לי פחות, האם אתם הייתם נשארים קצינים בצבא תוך שלמות מלאה עם יחסה המפלה של המדינה כלפיכם? (לא משנה באיזה תחום*)?
תודה על הקדשת הזמן.
שבת שלום לכולם
אני רוצה לספר לכם מעט על עצמי ועל המשפחה שלי..
סבי וסבתי מצד אבי הינם ילידי גרמניה..
אני סמוכה ובטוחה שאין צורך להרחיב ולפרט על תקופת רדיפת היהודים בגרמניה ועל הילדות ותקופת ההתבגרות המאוד לא שיגרתית והקשה עימה התמודדו סבי וסבתי.
בתקופה זו עלה סבי עם אחיו לארץ, הוריו נותרו מאחור וזוהי הפעם האחרונה בה הם התראו.
מסעה של סבתי הוא ארוך ומפותל, גם כאן לא ארחיב רק אספר שאת אביה הוציאו בכוח מביתם ויותר היא לא ראתה אותו, היא עצמה נאלצה לברוח מידי הנאצים בין מדינות רבות, יתר בנות משפחתה המצומצמת אשר ברחו גם הן בדרכים פתלתלות שרדו את זוועות השואה. שתי אחיותיה גרות היום בחו"ל ואמה עלתה לארץ מיד לאחר השואה על מנת להיות עם ביתה הבכורה.
סבי וסבתי הגיעו לארץ והחלו להקים ולבנות בידיהם את המדינה הנכספת, וכמו כן לשמור ולהגן בגופם על המדינה שלנו, האבדות היו קשות אבל הם נלחמו על המדינה הזו ועשו למענה המון.
סבי שירת בפלמ"ח ולקח חלק במבצעים מוכרים בגבורה רבה. סבתי התגייסה בגיל מאוחר לשורות ההגנה.
בהמשך הם הקימו משפחה בה 4 בנים, שהם וילדיהם יישבו את הארץ וכל אחד בתחומו התקדם והתפתח. אבי פנה לצבא והגיע לשרת בתפקיד בכיר, כמעט את כל חייו הבוגרים עד היום הוא הקדיש ומקדיש להגנה על המדינה מתוך תחושת שליחות עמוקה.
סבי וסבתי מצד אמי היו כבני שנתיים כאשר הם עלו לארץ מתימן. משפחתם עלתה מתוך שליחות כאשר שמעה על חזון הקמת המדינה החדשה והשאירה את כל רכושם מאחור.
סבי לחם במלחמות ישראל קשות ועקובות מדם ואיבד חברים קרובים, הוא מעולם לא הרבה לדבר על החוויות הקשות משדה הקרב. סבתי עמלה כל חייה לחינוך ילדיה על מנת שיהיו אזרחים טובים ועבדה קשה על מנת לחיות בכבוד בישראל. ובאמת, שלושה מילדיה בעלי משרות בתחום החינוך ואכיפת החוק.
אמי מנהלת בית ספר תיכון ומחנכת את הדור הבא לאהבת האדם, ללמידה, לכבד את האחר, אהבת המולדת, קבלת השונה - שעל כן אני כותבת את כל זה, ועוד אינספור תחומים.
אחי משרת כקצין בצבא וכמו כן גם אני. אחותי עמוסה מבוקר עד ערב בתרומה לקהילה דרך הצופים.
ועכשיו אחרי שאתם מכירים מעט יותר את הרקע שלי אני רוצה להגיע לנושא העיקרי.
המדינה הזו מגוונת ומלאה בזרמים פוליטיים ואידיאולוגיים כאלה ואחרים, זה טוב, זה יפה וכך זה צריך להיות.
אנשים רבים נתנו מכוחם ואף קיפחו את חייהם לשם הקמה והגנה על המדינה - המדינה שלהם, המדינה שלנו וגם המדינה שלי.
בחודש האחרון שני אירועים שחוויתי גרמו לי להרהר שוב בשאלה שמעסיקה אותי ובחוסר צדק שאיתו אני חיה.
הראשון הוא חתונה והשני הם אירועי חודש הגאווה.
כל חיי חיכיתי לבחור ממש כפי שמחונכת כל ילדה ונערה, אך בגיל 15 הסתבר לי שליבי בעל כורחי היה שייך דווקא לבחורה. אפילו לא הבנתי מהן התחושות ומה הדבר אומר. התקשיתי לעכל ולהבין שזה המצב. לא ארחיב ואפרט אבל כאשר אדם מבין דבר כזה וכמו כן משפחתו, נדרש תהליך ארוך של הפנמה וקבלה.
אספר שמרבית הסובבים אותי חיבקו אותי וקבילו אותי ללא סייג. אך עם זאת נתקלתי בהמון בורות - ולא במובן שלילי אלא פשוט מחוסר היכרות עם "התופעה", תמיד ללא יוצא מן הכלל שיניתי לאותו אדם שהכיר אותי את הסטיגמות בנושא.
אני מגיעה ממשפחה משכילה ואפילו בביתי נשמעו תגובות כמו "עד שהכרתי אותך חשבתי שלסביות התייאשו מבנים" או לחלופין "אל תעלבי אבל עד עכשיו חשבתי שזו מחלה".
מעולם לא נעלבתי כי ידעתי שהם לא יודעים ואכן כך היה, ככל שאנשים סביבי נחשפו יותר או היו חשופים בעבר, כך היה להם קל יותר לקבל ולבסוף להתייחס לזה כאל דבר מאוד שולי בחיים האלה. רבים חשבו שאנשים הומוסקסואלים הם אנשים מוחצנים, משוגעים (ולא כי הם הכירו אלא כי הם לא הכירו אדם כזה בעבר, לא מקרוב לפחות) ואז הסתבר להם שהם אנשים נורמאלים כמו כל אחד. יש לי חברים רבים מוכשרים ונורמטיביים לחלוטין למעט משיכתם שגם היא חלק מהטבע ואי אפשר להכחיש את קיומה. כמו שאני כזו ובחיים לא חשבתי או ציפיתי שכך יהיה, זה יכול להיות כל אחד!
ועכשיו לעניין החתונה - ארוע מרגש ומשמח אבל לי עם כל האושר עבור הזוג המאושר הייתה צביטה בלב.
תסלחו לי על העובדה שאני מעידה על עצמי אבל אלה התחושות והמחשבות שעוברות לי בראש:
מדוע אני, אזרחית טובה, בן אדם ששואף להיות הכי טוב לאחר, איכפתית, בחורה שחונכה על תרומה ואהבת הארץ, למה אני לא אוכל להתחתן יום אחד עם האדם (זו אישה אבל קודם כל א-ד-ם) שאותו אני אוהבת על האדמה ובארץ ישראל אותה אני אוהבת?
למה לפושעים מותר ולי אסור?
האם המדינה הזו פחות שלי משלכם?
האם אני אזרחית סוג ב'?
אם התשובה היא כן ואם מגיע לי פחות, האם אתם הייתם נשארים קצינים בצבא תוך שלמות מלאה עם יחסה המפלה של המדינה כלפיכם? (לא משנה באיזה תחום*)?
תודה על הקדשת הזמן.
שבת שלום לכולם
