הכוונה באתם-
מי שלא מבין את הכאב העצום והפעולה הלא אנושית והמחרידה שיש בעצם ה"התנתקות". תדמייני רגע את עצמך בביתך. לפתע מחליט ראש הממשלה שהוא רוצה לעקור אותך מביתך ויהי מה. לא יעזור לך דבר. תוך שנה יעבירו אותך ואת משפחתך למקום שונה לגמרי, זר, ולך אסור להתנגד. יעקרו אותך, את משפחתך, את ילדיך. יחריבו את היישוב שגרת בו במשך עשרות שנים, או יותר גרוע, ימסרו אותו לאוייב הכי גדול שלך שירקוד על ביתך ויירה באויר יריות שמחה. ישרפו את בית הכנסת שהתפללת בו. את גן הילדים שבו חינכה הגננת את ילדיך על אהבת הארץ, על החגים ועל הטבע, יחליפו בגן שבו הגננת תחנך איך לשנוא את הילדים שהיו בגן הזה קודם. כל מה שהכרת, ידעת וראית, לא יהיה יותר שלך. השכונה שבה גדלת תתחלף לשכונה שבה יגדלו אלו שיתפוצצו בעתיד ליד הבית שלך. כל זה יקרה תוך שנה, ולך אסור לעשות דבר נגד זה, כי יש אנשים שאומרים שזה נגד הדמוקרטיה להתנגד. את צריכה להשאר בבית שלך ולחכות לפיצויים העלובים, לעבור למקום אחר לגמרי, לדירה שאת לא מכירה ולא את בחרת, למקום זר ומנוכר. כל חייך חינכת את ילדיך על אהבת המדינה והארץ. מה תגידי להם עכשיו, כשהם ישאלו "אמא, למה אני לא יכול ללכת לגן יותר?" או "אמא, למה אני לא יכול לראות יותר את רועי(שם בדוי)?". מה תגידי להם? שזה מה שהרוב רוצה? מה את חושבת אמרו האנשים בשואה לילדיהם, כאשר הם שאלו איפה הגננת? גם אז זה מה שהרוב רצה. לעולם אנשים לא יצליחו להבין את הכאב האיום שבדבר. לדעת שאיפה שגדלת עשורים שלמים, כל מה שבנית, כל מה שהיה משמעות חייך עד עכשיו, כבר לא קיים יותר. אני גם לא אצליח להבין את הכאב הזה. אני רק יכול לנסות להבין אותו, ולא להצליח לתאר לעצמי את הדבר האוים והנורא שקורה לחלק מעמנו עכשיו. מה שהכי כואב לי זה, שמי שמבצע את הדבר הנוראי הזה, הוא... אנחנו.