לקרב רחוקים
בתורה נ"ט מדבר רבינו אודות הסכנות האורבות למי שמשתדל לקרב רחוקים, והעצה להינצל מאותן סכנות, כדבריו, היא "להזמין מלאכי ליבו, שהוא בחינת התלהבות הלב".איך מזמינים מלאכים אלו? מבאר רבינו (שם בסעיף ב') "ואש המלאך הזה נעשה מבחינת משפט, שמכלכל דבריו במשפט, שאדם שופט את עצמו". לכאורה לפני העיון ניראה שפשט העצה הוא לעשות חשבון נפש, וחשבון נפש זה יוצר "מלאכי משפט" המגינים על ליבו של המקרב. אולם בדברי רבי נתן מתבאר שרבינו מתכוון כאן, בעצם, לשני דברים, והם מבוארים בדבריו: האחד - "שמכלכל דבריו במשפט", והשני - "שאדם שופט את עצמו", שאינם כפילות וחזרה כי אם שני ענינים שונים. "כי יש שני בחינות במשפט. האחד (הוא) מה שהאדם צריך "לשפוט את עצמו" בכל יום, דהיינו להתבודד בינו לבין קונו ולפרש שיחתו לפניו יתברך ואת כל אשר עם לבבו ישיח לפני ה' יתברך ויחשוב דרכיו וישפוט עצמו על כל דרכיו, אם כך ראוי לו לבלות ימיו חס ושלום בדרכים כאלה. ובחינה שניה של משפט הוא "לכלכל דבריו במשפט" דהיינו שידע איך לדבר ועם מי לדבר ולהמשיך בהם חכמתו. וזה מרומז בדברי רבינו ז"ל במאמר הנ"ל (תורה נ"ט) שניזכר שם שתי בחינות, כמו שמבואר שם: "ואש המלאך הזה נעשה מבחינת משפט, שמכלכל דבריו במשפט, שאדם שופט את עצמו", והם שני בחינות: "שמכלכל דבריו" - הוא בחינה אחת, "שאדם שופט את עצמו" הוא בחינה שניה, ובסוף (התורה) מבואר יותר (ענין הבחינה השניה ש"מכלכל דבריו" פירושו דווקא מחשבה אודות אופן הדיבור והלימוד עם מקורביו), כמו שכתוב שם (בסעיף ה') "כי על ידי שמכלכל דבריו במשפט - על ידי זה יכול ללמד לתלמידים חכמתו, עיין שם" (ליקוטי הלכות, הלכות גרים ג' סעיף כ"ו). ונמצאנו למדים מדיוק דברי רבינו שההשגה הרוחנית לה זקוק המקרב כלולה משתי בחינות: האחת - ריבוי ההתבודדות וחשבון נפש לפני ה', והשניה - מחשבה והתבוננות היאך להציג ולהסביר את חכמתו בפני שומעיו ותלמידיו.
בתורה נ"ט מדבר רבינו אודות הסכנות האורבות למי שמשתדל לקרב רחוקים, והעצה להינצל מאותן סכנות, כדבריו, היא "להזמין מלאכי ליבו, שהוא בחינת התלהבות הלב".איך מזמינים מלאכים אלו? מבאר רבינו (שם בסעיף ב') "ואש המלאך הזה נעשה מבחינת משפט, שמכלכל דבריו במשפט, שאדם שופט את עצמו". לכאורה לפני העיון ניראה שפשט העצה הוא לעשות חשבון נפש, וחשבון נפש זה יוצר "מלאכי משפט" המגינים על ליבו של המקרב. אולם בדברי רבי נתן מתבאר שרבינו מתכוון כאן, בעצם, לשני דברים, והם מבוארים בדבריו: האחד - "שמכלכל דבריו במשפט", והשני - "שאדם שופט את עצמו", שאינם כפילות וחזרה כי אם שני ענינים שונים. "כי יש שני בחינות במשפט. האחד (הוא) מה שהאדם צריך "לשפוט את עצמו" בכל יום, דהיינו להתבודד בינו לבין קונו ולפרש שיחתו לפניו יתברך ואת כל אשר עם לבבו ישיח לפני ה' יתברך ויחשוב דרכיו וישפוט עצמו על כל דרכיו, אם כך ראוי לו לבלות ימיו חס ושלום בדרכים כאלה. ובחינה שניה של משפט הוא "לכלכל דבריו במשפט" דהיינו שידע איך לדבר ועם מי לדבר ולהמשיך בהם חכמתו. וזה מרומז בדברי רבינו ז"ל במאמר הנ"ל (תורה נ"ט) שניזכר שם שתי בחינות, כמו שמבואר שם: "ואש המלאך הזה נעשה מבחינת משפט, שמכלכל דבריו במשפט, שאדם שופט את עצמו", והם שני בחינות: "שמכלכל דבריו" - הוא בחינה אחת, "שאדם שופט את עצמו" הוא בחינה שניה, ובסוף (התורה) מבואר יותר (ענין הבחינה השניה ש"מכלכל דבריו" פירושו דווקא מחשבה אודות אופן הדיבור והלימוד עם מקורביו), כמו שכתוב שם (בסעיף ה') "כי על ידי שמכלכל דבריו במשפט - על ידי זה יכול ללמד לתלמידים חכמתו, עיין שם" (ליקוטי הלכות, הלכות גרים ג' סעיף כ"ו). ונמצאנו למדים מדיוק דברי רבינו שההשגה הרוחנית לה זקוק המקרב כלולה משתי בחינות: האחת - ריבוי ההתבודדות וחשבון נפש לפני ה', והשניה - מחשבה והתבוננות היאך להציג ולהסביר את חכמתו בפני שומעיו ותלמידיו.